לאור האמור, נראה כי הצעת הפשרה שהעלתה הרשות בפני בית משפט קמא, וכן הצעתה החלופית שהעלתה בהודעתה המעדכנת בפנינו, מבטאות איזון ראוי בין הזכות למידע לבין ערך היעילות. יובהר כי לאור תכליותיו החשובות של החוק, אין הצעות אלה בבחינת מעשה נדיבות של הרשות, אלא בבחינת מילוי חובתה. אמנם סעיף 11 לחוק שעניינו מסירת מידע חלקי או בתנאים, מתייחס למקרה בו מסירת המידע המלא לא אפשרית מסיבות המנויות בסעיף 9 לחוק ואילו הקצאת משאבים בלתי סבירה מנויה בסעיף 8 לחוק, אולם נראה כי פרשנות תכליתית של החוק בכללותו, מובילה למסקנה כי החובה למסור מידע חלקי ככל שהדבר אפשרי, חלה גם כשהסירוב נבע מטעם זה. פרשנות זו נתמכת אף בדברי ההסבר לסעיף 11 לפיהם "מטרתו של סעיף זה היא להנחות את הרשות הציבורית למסור למבקש המידע את מרב המידע שניתן למסור לו" (דברי ההסבר לחוק, בעמ' 405). כן מתיישבת פרשנות זו עם סעיף 10 לחוק, ממנו עולה כי על הרשות ליתן דעתה, בין היתר, לתכליות העומדות ביסוד הבקשה, בבואה למצוא מענה מידתי להתנגשות בין הטעמים ביסוד הסירוב הגורף, לבין חופש המידע (ענין המועצה להשכלה גבוהה, בעמ' 247). תחימת היקף המידע המבוקש, מהווה מענה שכזה. נוסף על פרשנות החוק, מתחייב איזון זה גם מחובות לא מנויות שרובצות על הרשות, ובכללן חובתה לאזן כאמור בין הערכים המתנגשים כך שהפתרון יהיה סביר ומידתי. איזון זה מחייב כי הזכות לחופש מידע תיסוג מפני אינטרס ציבורי רק מקום בו קיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית בו, או לכל הפחות, הסתברות גבוהה לכך (ראו: בג"ץ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל, פסקה 58 לפסק-דינו של השופט י' עדיאל (טרם פורסם, 30.7.06); השוו: סגל, בעמ' 116). מקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, עולה כי לו תידרש הרשות למסור את כל המידע המבוקש, אכן תתקיים הסתברות שכזו. יחד עם זאת, מסירת מידע מצומצם, שניתן לאסוף במסגרת הקצאת משאבים סבירה, עדיין תתרום למחקרו האקדמי של המערער, אך לצד זאת תפחית באופן ניכר את ההסתברות לפגיעה ביעילות הרשות.
האיזון בין חופש המידע לזכויות צדדים שלישיים
1. באשר לאיזון בין הזכות לחופש מידע לבין זכויותיהם של צדדים שלישיים במידע זה, שהגנתן מצויה ביסוד סעיף 9(ב)(6) לחוק, קיבל בית משפט קמא את עמדת הרשות לפיה ידן של האחרונות על העליונה. בית משפט קמא הזכיר את טענות הצדדים לענין סיווג המידע כסוד מסחרי, אולם לא קבע מפורשות האם מדובר בסוד מסחרי או באינטרס כלכלי פחות מכך החוסה תחת סעיף 9(ב)(6) ולא דן בשאלת אופיו הקנייני של המידע המבוקש.
בעבר התייחס בית משפט זה לזכות להגנה על "מידע שהינו סוד מסחרי, ולמצער מידע שהוא בעל ערך כלכלי" כחלק מהזכות הקניינית, על אף שציין כי טרם הוגדר היקף התפרסותם של המונחים השונים המופיעים בסעיף זה:
"....המונחים המופיעים בסעיף - "סוד מסחרי", "סוד מקצועי" וכיו"ב - לא הוגדרו בחוק. בית משפט זה טרם יצק תוכן למושגים אלו....מכל מקום, ברור מלשון הסעיף, כי המחוקק כיוון לכך שההגנה המוקנית בסעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע תהא בעלת פרישה רחבה כך שתחול גם על מסמכים ומידע שאינם עונים להגדרה של "סוד מסחרי" (להלן, למען הנוחות, נכנה את סוגי המידע הנכללים ברישא של סעיף 9(ב)(6) לחוק כ"סוד מסחרי", אולם כוונתנו תהא אף ל"סוד מקצועי" או ל"מידע בעל ערך כלכלי").
....
הזכות להגנה על סוד מסחרי הינה חלק מהזכות להגנה על הקניין המוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן זכות זו הינה זכות חוקתית בעלת מעמד גבוה במדרג של זכויות האדם [השוו: מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר 94, 301 (2002)]." (ענין קשת, פסקאות 69, 74 לפסק-הדין. ההדגשות הוספו –ע.א).
כשלעצמי אני סבורה כי התשובה לשאלת הפגיעה בזכות הקניינית בענייננו, המשליכה על האיזון בין זכויות הצדדים השלישיים לבין הזכות למידע, אינה מובנת מאליה. תשובה זו נגזרת מהגדרתו של המידע, לאור המונחים המופיעים בסעיף 9(ב)(6) לחוק ומהגדרתם של מונחים אלה כזכויות קנייניות. לשון הסעיף מתייחסת גם לסוד מסחרי או מקצועי וגם לאינטרסים כלכליים אחרים, החורגים מהגדרות אלה. אכן, תחום התפרסותו של המונח "סוד מסחרי" בסעיף זה, טרם לובן די הצורך. בספרות הועלתה ההצעה לפרש מונח זה בהיקש מהגדרתו בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, המגדיר "סוד מסחרי" או "סוד" כ"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו." (ראו: סגל, בעמ' 211). לטעמי, יש מקום לאמץ פרשנות מצמצמת יותר למונח "סוד מסחרי" בחוק חופש המידע, שכן לאור התייחסות סעיף 9(ב)(6) לחוק גם לאינטרסים כלכליים החורגים מהגדרה זו, אף פרשנות מצמצמת למונח "סוד מסחרי" לא תגרע מהגנתו הרחבה של הסעיף על צדדים שלישיים, שיש שמפרשים אותה כחלה אף על ציפיה של אדם, הנוגעת לעסקיו (סגל, בעמ' 210). כך, בענייננו, אף אם נאמר כי לאור פרשנות מצמצמת, אין המידע המבוקש חוסה תחת הגדרת "סוד מסחרי", אין בכך כדי לגרוע מן העובדה כי המידע המבוקש נוגע לעניינים מסחריים שאפשר שגילויים יפגע באינטרס מקצועי של חברה ומשכך, חוסה הוא תחת סעיף 9(ב)(6) לחוק.
בדברים אלה יש כדי להניח קוים מנחים לפרשנות סעיף 9(ב)(6), אולם אין בהם כדי לשרטט במדויק את קו הגבול בין "סוד מסחרי" לאינטרסים כלכליים חלשים יותר. קו גבול זה נגזר בענייננו מרמת הפירוט של תניית הבלעדיות, שיכולה ללמד על היקף הפגיעה הצפוי מחשיפתה, ביתרון העסקי של צדדים שלישיים. אולם, תניות אלה אינן מונחות בפנינו ומפירוט פסק דינו של בית משפט קמא בדבר המידע שהתבקש על-ידי המערערים, כמו גם מפירוט התייחסות המשיבה לפגיעות אפשריות שונות באינטרסים כלכליים המובא גם הוא בפסק-הדין, לא ניתן ללמוד באופן מספק על תוכן התניות. כך גם אין בטענות הצדדים בערעור שלפנינו כדי ללמד על תוכנן. לכן אין ביכולתנו לדעת איזה מידע הן מכילות ולסווגו, וודאי שאין זה ראוי שנקבע מסמרות בענין זה. ניתן רק לומר שככל שמכילות התניות מידע מסחרי קונקרטי, שחשיפתו יכולה לפגוע ביתרונה העסקי של החברה, דוגמת המחיר שמשלמת החברה תמורת הבלעדיות, אם אכן ניתן כזה, ניטה לומר כי מדובר באינטרס מסחרי העולה כדי "סוד מסחרי".
משלא סווג המידע המבוקש, מתעורר הקושי בקביעת היקף הפגיעה הקניינית בענייננו שכן אף אם ניתן לומר כי שאלת הגדרתו של סוד מסחרי כ"קניין", שאינה מובנת מאליה, הוכרעה (ענין קשת, פסקה 74 לפסק הדין; ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף, פסקה 64 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן (טרם פורסם, 27.7.2008); כן ראו והשוו: מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר 341, 346 (2002)), ודאי שלא כל אינטרס כלכלי עולה כדי פגיעה בזכות לקנין (ראו: בג"ץ 8035/07 אליהו נ' ממשלת ישראל, פסקה 5 לפסק-דינו של השופט א' לוי (טרם פורסם, 21.05.08). יחד עם זאת, כאמור, נקבע בעבר כי אינטרסים כלכליים החוסים תחת סעיף 9(ב)(6) לחוק עולים כדי זכויות קנייניות (ענין קשת, פסקה 74, אותה יש לקרוא לאור ההבהרה המילולית המופיעה בפסקה 69 לפסק הדין).
מכל מקום, אף מקום בו נקבע שמדובר בזכות קניינית, יש לבחון האם מדובר בפגיעה בגרעין הזכות או בפריפריה שלה, ואת עוצמת הפגיעה הנגזרת בענייננו מרמת הפירוט והמידע המבוקש בדבר הסכמי הבלעדיות (ברק, מידתיות במשפט, בעמ' 444-445). נוסף על עקרונות האיזון הכלליים, מתחייבת דרישה אחרונה זו גם מלשון הסעיף המתייחסת ל"פגיעה ממשית" באינטרס הכלכלי. כאמור, היות שתניות הבלעדיות לא מונחות לפנינו, לא נוכל להכריע בשאלת היקף ההגנה הקניינית בענייננו, אולם בכך אין כדי לגרוע מחובת האיזון המוטלת על הרשות ועל בית המשפט בבואו לבחון את החלטתה. משכך בין אם מדובר באיזון אופקי בין הזכות לקנין לבין הזכות למידע, ובין אם מדובר באיזון המתחייב מלשון החוק בין הערכים המתנגשים – נפנה למלאכת האיזון. יוער כי אף לו היינו אומרים כי מסירת המידע עולה כדי פגיעה בקנין, לא היה בהלכה לפיה כאשר כפות המאזניים מעוינות תגבר הזכות הקניינית על הזכות למידע (ענין קשת, פסקה 83 לפסק-הדין), כדי לסיים את מלאכתנו, שכן בטרם נקבע אם כפות המאזנים מעוינות, יש לבחון האם קיים אמצעי חלופי, תחת הסירוב הגורף, שמבטיח הגנה על שני הערכים המתנגשים. כפי שיובהר להלן, בחינה זו עולה אף מלשון החוק. אמצעי חלופי ראשוני, הינו מתן אפשרות לצדדים שלישיים להביע את התנגדותם לפגיעה בזכויותיהם, וזאת, תחת הסירוב הגורף בשמם.
2. אכן, צודקת הרשות כי סעיף 13 המחייב פניה לצדדים שלישיים, אינו חל מקום בו כלל לא שקלה מסירת מידע שנכנס לגדרי סעיף 9(ב)(6) לחוק. אמנם, ניתן היה לטעון כי מחובתה המינהלית של הרשות להפעיל שיקול-דעת, המעוגנת למעשה גם בסעיפים 10 ו-11 לחוק, שמתייחסים לאיזון הנדרש במסגרת שיקול-דעת זה, נובע כי בהכרח כל בקשה נשקלת ומשהיא נשקלת – חלה חובה לפנות לצדדים שלישיים. אולם, נראה כי פרשנות רחבה שכזו לסעיף 13, משמעותה הטלת נטל כבד במיוחד על הרשות (סגל, בעמ' 231). מה גם שלפי פרשנות זו, לא ברורה נחיצותו של סעיף 9(ב)(6) לחוק, המאפשר לרשות להגן על צדדים שלישיים, שכן צדדים אלה יכולים להתנגד למסירת המידע בעצמם. משכך, ראוי יותר לפרש את הסעיף כפשוטו, קרי שאין הרשות חייבת לפנות לצדדים שלישיים, מקום בו סירבה למסור מידע. יחד עם זאת, משנשקלה מסירת המידע והרשות הסכימה למסירת מידע מצומצם, למעשה השתחררה הרשות מחובתה להגן על צדדים שלישיים ותחת זאת חלה עליה החובה לידעם בדבר בקשת המידע על מנת שיוכלו להגן על עצמם. חובה זו נובעת מסעיף 13 לחוק.
אם כן, בשלב הראשון מחייב האיזון בין חופש המידע לבין זכויותיהם של צדדים שלישיים, הודעה לצדדים אלה בדבר אפשרות מסירת המידע. הודעה זו מאפשרת לבחון האם אכן רואות החברות המסחריות במסירת המידע, או חלקו, פגיעה ממשית באינטרסים הכלכליים שלהן. יוער כי אפשרות זו של צדדים שלישיים להתנגד למסירת המידע לפי סעיף 13, אף ראוי שתנחה בעתיד את הרשות בבואה לסרב למסור מידע מכוח סעיף 9(ב)(6) לחוק, שכן אפשרות זו מקטינה במידה ניכרת את החשש לפגיעה ממשית בצדדים אלה (ראו והשוו: סגל, בעמ' 212).
אולם אף בכך לא תמה מלאכת האיזון בין ערכים אלה, שכן ככל שאכן תלמד תשובתו של צד שלישי כי מסירת המידע המבוקש, או חלקו, עלול להביא לפגיעה ממשית באינטרס הכלכלי שלו, וזאת לאור נוסח תניית הבלעדיות הספציפית – יש מקום לאזן בינה לבין הזכות למידע. נראה כי לאור התכליות העומדות ביסוד הבקשה, לאור שאלת חיוניות הענין הציבורי העומד ביסודה, ולאור "אמות המידה המצדיקות פגיעה בזכויות יסוד, הן באשר לעצם ההסתברות לפגיעה והן באשר לעוצמתה של הפגיעה באותו אינטרס, אשר מן הראוי שינחו את הרשות בבואה לשקול סירוב למסירת מידע" (דברי ההסבר לסעיף 9 לחוק, 403) – אם ניתן להצביע על פגיעה ממשית כאמור, על הזכות למידע לסגת (סגל, בעמ' 231). לאור זאת, מתחייב צעד נוסף, דוגמת הכפפת מסירת המידע (או חלקים ממנו שלא יביאו לפגיעה כאמור) להסכמת צד שלישי, על מנת להביא לאיזון הראוי. ודוק, טעמים אחרים לסירוב, שאינם נוגעים לפגיעה ממשית באינטרסים הכלכליים של צדדים שלישיים ולא נדונו בפנינו, אפשר שיובילו לאיזון שונה ולא יחייבו צעד נוסף שכזה. יחד עם זאת, נראה כי על מנת להבטיח שייעשה ניסיון ממשי להיענות לבקשת המידע ככל הניתן, יש מקום לדרוש כי בהודעת הרשות לצדדים שלישיים, יתבקשו האחרונים להתייחס אף לאפשרות הסכמתם למסירת מידע חלקי (למשל מסירתו, תוך מחיקת פרט זה או אחר בהסכם, ברוח סעיף 11 לחוק). כן יודגש, כי לאור לשונו של סעיף 13 לחוק, ניתן לראות באי-הבעת התנגדות בתוך המועד הקבוע בחוק כהסכמה.
העותרים טענו לפנינו כי בפרסום דבר העתירה בעיתונות בהוראת בית משפט קמא, יש כדי לספק את הדרישה לידוע צדדים שלישיים בדבר בקשת מידע בעניינם. לדעתי, הגם שמלשון סעיף 17(ג) לחוק עולה כי בשלב עריכת האיזון על-ידי בית המשפט, רשאי הוא להורות על כל דרך שיבחר להשמעת טענותיו של צד שלישי, ואין הוא חייב להורות לרשות לפעול לפי סעיף 13 לחוק, אין בפרסום זה כדי להבטיח את האיזון הראוי בשלב בו אנו נמצאים כעת. זאת בין היתר בהינתן העובדה כי מאז פרסום דבר העתירה במסגרת ההליך בבית משפט קמא, חלפו 4 שנים, ויש יסוד סביר להניח כי לפחות חלק מהמידע המבוקש, אף בהצעתם המצומצמת של העותרים, הגיע לידי הרשות רק לאחר פרסום זה, ומכאן שאין בפרסום כדי ללמד על הסכמתם של צדדים שלישיים למסירתו.
האיזון בין שלושת הערכים המתנגשים
3. עד עתה בחנו בנפרד את איזונו של חופש המידע אל מול האינטרס הציבורי ביעילות הרשות ואל מול זכותם של צדדים שלישיים. אולם כאמור, במקרה שלפנינו ענין לנו באיזון בין שלושת הערכים הללו גם יחד. נראה ששילוב בין שני מעשי האיזון שפורטו לעיל מוביל למסקנה כי יש למצוא דרך לצמצם את היקף המידע שימסר באופן שיבטיח הקצאת משאבים סבירה, ובה בעת יבטיח שהכפפת המידע להסכמת צדדים שלישיים, לא תרוקן את הפתרון המוצע מתוכן. נראה כי נקודת המוצא לפתרון שכזה מצויה בהצעתה החלופית של הרשות, לפיה היא מוכנה לבדוק כ-15-20 תיקים הנמצאים במשרדיה, שניתנה בהם החלטה סופית, לפי בחירת המערערים שיוכלו למקד את החיפוש לפי שמות חברות. על יסוד הצעה זו ניתן לקבוע מהו מספר התיקים שבדיקתם אינה מצריכה הקצאת משאבים בלתי סבירה. יחד עם זאת, לאור הכפפת מסירת המידע להודעה לצדדים שלישיים ולקבלת הסכמתם למסירת המידע או חלקו, יש להגדיל את מספר התיקים בהם תעשה פניה לצדדים שלישיים, ונראה כי לענין זה ניתן לעשות שימוש בהצעת הפשרה מטעם העותרים לבחינת כ-80 תיקים. קרי, העותרים יגישו לרשות רשימה של כ-80 תיקים שהיא מעוניינת לקבל מידע בעניינם, ולאחר שתשלח הודעה לצדדים שלישיים שהיא שוקלת למסור מידע בעניינם ויחלוף מועד התגובה הקבוע בחוק, תעשה בדיקה ב-20 תיקים שבעניינם לא הובעה התנגדות. ככל שיהיו יותר מ-20 תיקים, תאפשר הרשות לעותרים לבחור אילו תיקים היא מעוניינת שיבדקו, כפי שפורט בהצעת הרשות.
כאמור, תיתכן אף אפשרות שהחברות אליהן תפנה הרשות תסרבנה למסירת המידע, או חלקו. או אז תידרש הרשות לבחון מה הטעם להתנגדותן. ככל שמדובר בטעם שאינו נוגע לפגיעה ממשית באינטרס כלכלי שלהן, תידרש הרשות להפעיל את שיקול-דעתה, כמתחייב מסעיף 13 לחוק. לענין זה יפים דברי כב' השופט א' מצא בע"א 6576/01 החברה לייזום נ' לירן פ"ד נו(5), 817, בעמ' 822-823 (2002):
"...נקודת המוצא של חוק חופש המידע היא, כי בכפוף לסייגים המפורטים בו, זכאי האזרח לקבל מידע המצוי בידיה של הרשות. משהוברר לו כי המערערת מתנגדת לחשיפת המידע, היה עליו לבדוק אם בנסיבות העניין התנגדותה מוצדקת. הווי אומר: העובדה שצד שלישי הנוגע בדבר מתנגד לחשיפת המידע אינה מהווה טעם מספיק לדחיית הבקשה. תנאי לסירוב למסור את המידע הוא שהרשות הציבורית אכן שוכנעה בצדקת התנגדותו של הצד השלישי. בהיעדר שכנוע כזה, על הרשות לדחות את התנגדותו של הצד השלישי, ולנהוג על-פי האמור בסעיפים 13(ב)-(ג)לחוק, דהיינו להודיע לצד השלישי על זכותו לעתור נגד החלטתה, ולהמתין עד חלוף המועד להגשת עתירה כזו בטרם תאפשר למבקש לקבל את המידע. בכך יהיה כדי להטיל על הצד השלישי את הנטל לפנות לבית המשפט ולהוכיח את טענותיו".
ככל שההתנגדות תתבסס על טעם הסירוב המעוגן בסעיף 9(ב)(6) לחוק, תידרש הרשות לבחון האם אכן עולה מסירת המידע כדי פגיעה ממשית באינטרס הכלכלי שלהן. בחינה זו תעשה בהתאם לעקרונות שנפרשו לעיל. כך למשל, ככל שיביעו צדדים שלישיים התנגדות רק למסירת פרטים מסויימים מתניית הבלעדיות, שהרשות סבורה שאכן עלולים להביא לפגיעה ממשית באינטרסים הכלכליים שלהם, תידרש הרשות לספק את המידע, תוך השמטה או השחרה של הנתונים הבעייתיים כך שלא ניתן יהיה לקראם. נראה כי על אף שלפי לשון הסעיף, מסירת מידע חלקי מותנית בכך שעיבודו אינו דורש משאבים נוספים בלתי סבירים, לאור השלב בו תיבחן אפשרות זו ולאור צמצום היקף המידע ל-20 תיקים שיבחנו לכל היותר, אין חשש שיהיה בהשמטת מידע שמסירתו מהווה פגיעה ממשית, כדי להטיל נטל בלתי סביר על הרשות. פתרון זה נותן מענה אף לפערי פרשנות שאפשר שיתגלו בין הרשות למערערים באשר לרמת הפירוט של תניית הבלעדיות (לאור האמור בפסקה 6 לעיל).
4. מכאן שעיקר תרומתו של הפתרון המוצע הוא בבחינת קיומה ועוצמתה של הפגיעה הנטענת בזכותם של צדדים שלישיים. ככל שיתברר מבדיקה ישירה זו עם הצדדים השלישיים שאכן מדובר בפגיעה ממשית הגוברת על הזכות למידע, לאור העקרונות שפורטו לעיל – על הזכות למידע לסגת. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מטרתו של חוק חופש המידע, שלא נועד לשם חשיפת דרכי פעולתן של חברות מסחריות, אלא לחשיפת פעולותיהן של רשויות הציבור (סגל, בעמ' 211). למותר לציין כי אין בדברים אלה כדי לגרוע מחובת הרשות לבחון את התייחסות הצדדים השלישיים לגופן. חזקה על הרשות שככל שלא יהיה בה כדי ללמד על פגיעה ממשית כנטען בזכותם של צדדים שלישיים, תבכר הרשות את הגשמת הזכות למידע, במגבלת הקצאת המשאבים הסבירה. כך גם חזקה עליה שככל שניתן יהיה להבטיח את האיזון האמור באמצעות השחרת המידע שמסירתו תפגע באינטרסים הכלכליים האמורים, תענה הרשות לבקשה במסגרת מגבלה זו. מובן שככל שיהיו למערערים השגות על החלטת הרשות במצב שכזה, שמורה להם הזכות לעתור כנגד החלטתה.
לאור האמור, הערעור מתקבל בחלקו, ללא צו להוצאות. בשלב ראשון, יגישו העותרים למשיבה בקשה מלווה ברשימה הראשונית שתורכב מכ-80 תיקים, כפי שפורט בהצעתם. לא יאוחר מ-30 יום לאחר קבלת הבקשה, תודיע הרשות לחברות אלה שהיא שוקלת מסירת מידע בעניינן, ותבקש את התייחסותן למסירת המידע וכן לאפשרות מסירת המידע תוך השמטות מסויימות. החברות יתבקשו להגיב תוך 21 ימים, כקבוע בסעיף 13 לחוק. מסירת המידע, בכפוף לאמור לעיל לענין זכויותיהם של צדדים שלישיים, תתבצע תוך זמן סביר בנסיבות הענין ולא יאוחר מ-15 ימים מחלוף המועד לקבלת התייחסויותיהם של צדדים שלישיים, בהתאם לאמור בסעיפים 7(ד) ו-13 לחוק. בכל אופן לא תחויב הרשות במסירת מידע בנוגע ליותר מ-20 תיקים. נוסף על כך, ימסר לעותרים המידע המבוקש מקלסר פטור הסוג, למעט תרשומות פנימיות, שאף מן העולה בהודעות המשיבה, אינו דורש מלאכת איתור מוקדמת, ומשכך נראה כי מסירתו אינה מחייבת משאבים רבים. המידע מקלסר פטור הסוג ימסר תוך זמן סביר בנסיבות בענין ולא יאוחר מ-15 ימים, כאמור בסעיף 7(ד) לחוק. יחד עם זאת, באשר למידע המצוי בקלסר פטור הסוג, שמסירתו עלולה לפגוע בצדדים שלישיים קונקרטיים, על הרשות לפעול כאמור בענין מסירת המידע מתיקי הרשות ובמסגרת לוחות הזמנים שתוארו לעיל לענין מסירת המידע מתיקי הרשות.
ש ו פ ט ת
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
אני מסכים.
המשנה לנשיאה
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.
ניתן היום, י' בכסלו תשע"א (17.11.10).
המשנה לנשיאה | ש ו פ ט ת | ש ו פ ט |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה