‏הצגת רשומות עם תוויות עורכי דין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עורכי דין. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

קצין התגמולים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים

עע"ם  4539/09

בפני: 
כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט ח' מלצר

המערער:
פלוני
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיב:
קצין התגמולים
                                   
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, שניתן ביום 19.4.09 ע"י כב' השופט נ' ישעיה ב-עת"מ 1144/07
                                   
תאריך הישיבה:
ג' בכסלו התשע"א      
(10.11.10)

בשם המערער:
עו"ד יוסף א' אליעז

בשם המשיב:
עו"ד רועי-אביחי שויקה


השופט ח' מלצר:


1.          בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט נ' ישעיה), שבגדרו נדחתה עתירת המערער כנגד החלטות המשיב, שסירב לאשר לו "רכב רפואי" ותשלום רטרואקטיבי של תגמולים מיוחדים.

2.          למרבה הצער, לא עלה בידי בעלי הדין להציג את הטענות ואת המסמכים הרלבנטיים בצורה סדורה דיה. נעמוד איפוא על עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, עד כמה שניתן היה לחלצן מהחומר שלפנינו.

3.          המערער הגיש בשנת 1996 תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), בגין נכות אורטופדית ונפשית, שממנה הוא סובל, ואשר מקורה נבע, לטענתו, משירותו הצבאי, שממנו השתחרר באותה שנה. המשיב החליט בשנת 1997 כי אמנם יש קשר בין תנאי השירות הצבאי לבין נכותו האורטופדית של המערער (העומדת כיום על 5%), אך החליט עוד כי אין קשר בין השירות הצבאי לבין הנכות הנפשית הנטענת.

המערער הגיש ערעור על ההחלטה האחרונה – לוועדת הערעורים הפועלת מכוח חוק הנכים. במהלך תקופת הדיון בערעור, שנמשך עד לשנת 2002, קיבל המערער מן המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) קצבת נכות, בסכום של כ-1,800 ש"ח לחודש בממוצע.

בתאריך 14.7.2002 הגיעו בעלי הדין, במסגרת הערעור הנ"ל, להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, שלפיה המערער יוכר כמי שנכותו הנפשית הוחמרה בשיעור של 50% תוך כדי ועקב שירותו הצבאי, כאשר המשיב ישקול אף להגדיל את שיעור ההחמרה ל-60%. בראשית שנת 2003 הודיע אגף השיקום במשרד הביטחון למערער כי הועדה הרפואית קבעה את דרגת נכותו הנפשית על 50%, שמתוכם מיוחסים 50% (ולא 60%), להחמרה במצבו של המערער עקב שירותו הצבאי, כך שדרגת הנכות הכוללת הועמדה על 29%, וזאת עד לבדיקה נוספת בתום שנת 2004.
פנייה של המערער, מחודש מרץ 2003, להגדיל את שיעור הנכות המוכר – נדחתה. בעקבות הדברים הללו, הודיע קצין התגמולים למערער, בתאריך 4.5.2003, כי משבחר למצות את זכותו לפי חוק הנכים, יהיה זכאי לקבל תגמולים עבור התקופה שמעת שחרורו מצה"ל בשנת 1996 ועד לתום שנת 2004, אך לא בגין התקופה שבמהלכה קיבל המערער קצבת נכות מן המל"ל (מחודש יוני 1997 ועד לחודש יולי 2002), וזאת מאחר ששיעורם של תגמולים אלה, שמכוח חוק הנכים, עומד על כ-1,000 ש"ח בחודש, דהיינו הם נמוכים מקצבת הנכות, שהתקבלה מהמל"ל.
4.          במקביל להתרחשויות הנ"ל, פנה המבקש, בתאריך 4.5.2003, ללשכת השיקום במשרד הביטחון, שטח את קשייו המרובים, וביקש לאשר לו קבלת תגמולים מיוחדים (הניתנים על-ידי המשיב, לגישתו, במקרים המתאימים, לפנים משורת הדין). בתאריך 21.12.2003 הודיעה לשכת השיקום למערער כי אכן אושרו לו תגמולים מיוחדים (שסכומם גבוה מקצבת הנכות, אותה קיבל המערער מן המל"ל), וזאת החל מתאריך 1.5.2003 (בסמוך למועד פנייתו הנ"ל ללשכת השיקום).

5.          בשנת 2006 פנה המערער לועדת הערעורים לפי חוק הנכים, והשיג על כך שהמשיב איננו מקצה לו "רכב רפואי" (שהיא הטבה הניתנת מכוח הוראותיו הפנימיות של אגף השיקום), ואיננו מוכן לשלם לו באופן רטרואקטיבי את ההפרשים שבין הגימלאות שהוא זכאי להן כנכה צה"ל (דהיינו, להבנתנו, לרבות: התגמולים המיוחדים) לבין קצבת הנכות שקיבל מן המל"ל, בשנים 2002-1997. הדיון הועבר על-ידי ועדת הערעורים – לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, ונידון שם כעתירה מינהלית.

6.          בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים דחה את העתירה. הוא קבע כי ביקורתו השיפוטית מוגבלת לבחינת קיומם של פגמים מינהליים בהחלטה, או במעשה מינהלי, ופגמים כאלה – הוא לא מצא במקרה דנן. בית המשפט ראה אף בעתירתו של המערער משום ניסיון להתנער מהסכם הפשרה, שנכרת בשעתו בין המערער לבין המשיב, שכן הנכות הרפואית שנקבעה לו כפועל יוצא של אותו הסכם – איננה מקנה לו זכות ל"רכב רפואי" ולהפרשי תגמולים רטרואקטיביים, בהתאם לנהלי המשיב.

7.          מכאן הערעור שבפנינו, שבגדרו טוען המערער שוב כנגד העובדה שלא מוקצה לו "רכב רפואי" על-ידי המשיב, וכנגד העובדה שלא אושר לו תשלום רטרואקטיבי של תגמולים מיוחדים בגין השנים 2002-1997, שבמהלכן קיבל, כאמור, תגמולים מן המל"ל.

המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא.

דיון והכרעה

8.          חרף ההבנה למצוקתו של המערער, הרי שאין מנוס מדחיית הערעור (בכפוף להערה הבאה בסעיף 12 להלן). הטעמים לכך יפורטו מיד בסמוך.

9.          ככל שהדברים נוגעים לאי-הקצאת ה"רכב הרפואי", הרי שבא-כוח המערער העלה בפנינו דרישתו בשפה רפה, והכיר, בהגינותו, בחולשת טענותיו בסוגיה זו בנסיבות העניין. על כן נסתפק בכך שנציין כי טענותיו של המשיב בעניין זה מקובלות עלינו, ככל שהן מתייחסות לפרשה שבפנינו. המדובר בהטבה, הניתנת לנכים זכאים מכוח הנהלים הפנימיים של אגף השיקום, ואיננה מוסדרת ככזו בחיקוק. בהתאם להנחיות, שאין מקום להתערבותנו בהן במסגרת זו, הרי שנוכח דרגת הנכות שנקבעה למערער (על-יסוד הסכם הפשרה שנכרת בינו לבין המשיב) – המערער איננו עומד בתנאים המזכים בקבלת "רכב רפואי" ואיננו עונה לתכליות שבצידם.

10.      נפנה איפוא לסוגיית התשלום הרטרואקטיבי של התגמולים המיוחדים. עד כמה שניתן לחלץ מטיעוני הצדדים ומן המסמכים שצורפו לכתבי הטענות שהגישו, דרגת הנכות שאושרה למערער, על יסוד הסכם הפשרה, הקנתה לו זכות לקבלת תגמול בסיסי, כקבוע בסעיף 5 לחוק הנכים. התגמול הבסיסי למערער נפל מאלף ש"ח לחודש, והוא היה פחות מן התשלום החודשי שקיבל המערער בשנים 2002-1997 מן המל"ל (כ-1,800 ש"ח לחודש). משפנה המערער למצות את זכויותיו בהתאם לחוק הנכים, הרי שהמשיב החליט, בתאריך 4.5.2003, להעניק לו תגמולים, לרבות באופן רטרואקטיבי, החל מיום שחרורו (בשנת 1996) ואילך, אך לא ביחס לתקופה שבה המערער קיבל תשלומים גבוהים יותר כקצבת נכות מן המל"ל (ראו פרק שביעי לחוק הנכים). ככל הנראה מטעם זה הוסבה בעתירה דרישתו של המערער בערעורו המקורי להשלמת ההפרש של התגמולים שהוא זכאי להם מכוח חוק הנכים לבין קצבת הנכות (והפרשים כאלה אינם נוצרים, כאמור, ביחס לתגמולים הרגילים שהוא זכאי להם מכוח סעיפים 5 ו-18 לחוק הנכים, שכן התשלום הנ"ל מכוח החוק נמוך מגובה הקצבה שקיבל המערער מהמל"ל) – לכדי דרישה לתשלום רטרואקטיבי של התגמולים המיוחדים (תג"ם), שהוענקו לו בפועל החל מחודש מאי 2003, והם גבוהים יותר מקצבת הנכות, לגבי התקופה שמ-1997 ועד 2002. 

11.      כאן יש להבהיר, כי התגמול הבסיסי מכוח חוק הנכים, והתגמולים המיוחדים (תג"ם) – לאו חד הם. האחרונים אינם ניתנים מכוח הוראה מפורשת בחוק, כי אם, לשיטת המשיב, "לפנים משורת הדין" על-פי הוראות פנימיות של אגף השיקום ותקציבו השנתי, המאושר בגדר חוקי התקציב. בהתאם להוראות פנימיות אלה – ההטבות הללו של "לפנים משורת הדין" לא משתלמות כלל באופן רטרואקטיבי לתקופה שלפני מועד הגשת הבקשה. בענייננו, הפנייה הראשונה של המערער שהוצגה לנו לתשלום התגמולים המיוחדים היתה בראשית חודש מאי 2003 (נספח 15 לתיק המוצגים מטעם המערער), והמשיב אכן אישר למערער תשלום של התגמולים המיוחדים ממועד זה ואילך. מועד הגשת בקשה זו (שנראה שלא ניתן היה להגישה במועד מוקדם יותר, כל עוד הצדדים לא הגיעו להסכם הפשרה בתובענה להכרה במערער כנכה עקב שירותו), הוא המכריע לענייננו מבחינת המועד לתחילת ביצוע תשלומים אלו. זאת ועוד – בית משפט זה הכיר בעבר במדיניות של המשיב, שלפיה לא מוענקות הטבות אלו, באופן רטרואקטיבי, למעט במקרים חריגים, בהם הוכח כי מחדל של הרשות הוביל להתמשכות ההליכים, או שהרשות פעלה בשרירות, או בזדון (ראו והשוו: בג"ץ 546/83 יסקולקה נ' שר הביטחון (לא פורסם, 19.12.1983); בג"ץ 242/84 בודיק נ' ראש אגף שיקום, משרד הביטחון (לא פורסם, 24.4.1985); בג"ץ 5931/97 לבקוביץ נ' משרד הביטחון – אגף השיקום (לא פורסם, 6.7.1998); בג"ץ 9569/09 קלוש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, בפיסקה 16 (לא פורסם, 8.4.2009); עע"ם 7605/09 פלוני נ' משרד הביטחון, בפיסקה 6 (לא פורסם, 25.3.2010); השוו, לעניין מועד הפנייה הרלבנטית למשיב: רע"א 1357/06 גזית נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 6.10.2008)). המקרה שלפנינו איננו נמנה עם החריגים לכלל האמור.

12.      נוכח כל האמור לעיל – עלינו לדחות את הערעור. חרף האמור, ובשים לב לכך שהסכם הפשרה, שהיווה בסיס לקביעת נכותו של המערער ואף לפנייה לתשלום התגמולים המיוחדים – אושר על-ידי ועדת הערעורים לפי חוק הנכים עוד בתאריך 14.7.2002, הרי שדומה כי יש מקום לכך שהמשיב יבחן, מכוח שיקול דעתו, את האפשרות לתשלום התגמולים המיוחדים למערער לפנים משורת הדין אף ביחס לתקופה שבין תאריך 14.7.2002 לבין תאריך 1.5.2003, זאת, בהתאם לסמכותו בהוראת אגף השיקום מס' 80.23, ובפרט – סעיף 14 להוראה זו.

13.      לבקשת המבקש, שהמשיב לא התנגד לה, הרי שמטעמים של הגנת פרטיותו של המערער, ניתן בזאת – מכוח סעיף 70 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 צו בדבר איסור פרסום של פרטיו המזהים של המערער, הן בהחלטה זו והן בהחלטות הערכאות דלמטה.

14.      בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

        ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).


ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט





העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  7130/10

בפני: 
כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערער:
פלוני
                                          
                                                                                                    
המשיבה:
פלונית
                                   
ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (השופט א' זגורי) מיום 21.9.2010 בתמ"ש
23879-12-09 ובתיקים קשורים, שלא לפסול עצמו
מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער
                                   
בשם המערער:                עו"ד עמראן ח'טיב




ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (השופט א' זגורי), מיום 21.9.2010 בתמ"ש 23879-12-09 ובתיקים קשורים, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער.

1.      הצדדים הם בני זוג נשואים ולהם שלושה ילדים קטינים. בשנת 2008 עלו חיי הנישואין על שרטון והמערער עזב את הבית. התיקים בעניינם של הצדדים, הכוללים תביעות רכושיות הדדיות ותביעות בענייני הילדים, לרבות משמורת, הסדרי ראיה ומזונות, הועברו בחודש אוגוסט 2010 לידי המותב הנוכחי בשל היערכות מחדש של בתי המשפט לענייני משפחה במחוז.

2.      בא-כוחה של המשיבה, אשר ייצג אותה יחד עם עורכת דין נוספת, הותקף ביום 30.8.2010 בידי אלמונים סמוך למשרדו. לפיכך, ביקש לדחות את הדיון שהיה קבוע ליום 1.9.2010. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את הדיון בעניין בקשת המשיבה למתן צו מניעה נגד המערער במסגרת התביעה הרכושית ליום 7.9.2010. ביום 12.9.2010 הגיש בא-כח המשיבה בקשה להשתחרר מייצוג המשיבה. בבקשתו הודיע כי לפי ממצאי חקירת המשטרה את אירוע תקיפתו, החשודים היחידים במעשה הם המערער ובת-זוגו הנוכחית. בא-כח המשיבה טען כי חש שהוא מצוי בסיכון אישי ולפיכך אינו יכול להמשיך בייצוג. המשיבה הסכימה לבקשה. בית המשפט נעתר לבקשה באופן חלקי, תוך שהוא מבקש את תגובת המערער להבהרה שתגיש עורכת הדין של המשיבה בנוגע לצורך בדחיית ההליכים, אך המערער לא הגיב כאמור.

3.      ביום 14.9.2010 הופיע עורך-דין ממשרד בא-כח המערער בפני בית המשפט בדיון בתיק אחר. במהלך הדיון הודיע לו בית המשפט כי נתן החלטה בתיק המשמורת של בני הזוג ובמסגרתה נתבקשה עמדת הצדדים. לבקשת עורך-הדין הודפסה עבורו ההחלטה. אז הודיע עורך-הדין כי בכוונת משרדו להגיב לבקשה לשחרור מייצוג שהוגשה על ידי בא-כח המשיבה וכי המערער ובא-כוחו ינקטו בהליכים נגדו, לאור הטענות שהופנו בבקשה נגד המערער. בית המשפט ביקש לברר באילו הליכים מדובר אך לא נענה. יומיים לאחר מכן הגיש המערער בקשה לפסול את בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו, לאור חשש של בא-כח המערער והמערער כי בית המשפט גיבש דעה קדומה כלפי המערער בהתחשב בטענות בא-כח המשיבה בבקשתו להשתחרר מייצוג. לאחר קבלת תגובת המשיבה ותשובת המערער החליט בית המשפט לדחות את הבקשה.

4.      בית המשפט קבע כי הטענה לפיה לא היה אמור להורות על שחרור בא-כח המשיבה מתפקידו לפני קבלת תגובת המערער כלל אינה רלוונטית לבקשת הפסלות. כן קבע כי במקרה דנן לא היתה מוקנית למערער כלל זכות תגובה, ואם סבור היה המערער כי ההחלטה שגויה, שומה היה עליו להשיג עליה בהליכי ערעור רגילים. בית המשפט הדגיש כי לא הביע דעה או התבטא באופן המעיד כי הוא מאמץ את טענות בא-כח המשיבה לפיהן המערער הוא העומד מאחורי התקיפה או מעורב בה - לא בהחלטה לשחרור מייצוג ולא באף שלב אחר - לרבות בדיון ביום 14.9.2010. בית המשפט הוסיף כי דבריו בדיון זה לא הובנו או הוצאו מהקשרם. בית המשפט הבהיר כי אפילו אמר את הדברים המיוחסים לו, הרי שלא גיבש דעה ואין לו כל דעה נגד המערער, דעתו אינה "נעולה" כנגד מי מהצדדים והוא יפסוק רק על פי עובדות המקרה בהתאם לדין, תוך גילוי יושר והגינות כלפי כל הצדדים. בית המשפט סבר כי גם אם היה עולה מדבריו בדיון מיום 14.9.2010 כי הוא סבור שהמערער מעורב בתקיפה, לא היה בכך משום עילת פסלות, שכן אין קשר בין האמור לבין ההליכים בהם עליו לפסוק. בית המשפט דחה את הבקשה והשית על המערער הוצאות. מכאן הערעור שלפניי.

5.      המערער שב וטוען בערעור כי בית המשפט גיבש דעה שלילית כלפיו באופן העלול לפגוע באובייקטיביות השיפוטית שלו, וזאת כל עוד מופנית אצבע מאשימה כלפיו בעניין תקיפת בא-כח המשיבה. לטענתו, בית המשפט לא התייחס לטענתו העיקרית של המערער לפיה בשיחה שקיים ביום 14.9.2010 עם עורך-דין ממשרד בא-כח המערער, שאל בית המשפט "אילו הליכים תנקטו?? המשטרה אמרה לו כך". ובתגובה לתשובת עורך הדין כי בא-כח המשיבה מטפל במספר רב של תיקים והוא אחד המובילים בארץ, אמר: "כן, הוא אחד המובילים בארץ, ולא קרה לו כלום לפני כן, ורק עכשיו הותקף זה, זה אומר משהו". המערער מוסיף כי רוב השאלות בהן יידרש בית המשפט לדון קשורות בשיקולי אמינות ומהימנות בעלי הדין והעדים, לרבות סוגית מועד הקרע שנתגלע בין בני הזוג. לאור העובדה שבית המשפט סבור שבא-כח המשיבה הינו עורך-דין מהמובילים והחשובים ביותר בארץ, לא יזכה המערער, לטענתו, למשפט צדק שכן גיבש דעה קדומה נגדו. המערער מוסיף שבא-כח המשיבה הגיב לבקשת הפסלות למרות שהשתחרר כבר מייצוג המשיבה. לדעתו, לא היה מקום שבית המשפט יתייחס לתגובה - המיותרת - ובוודאי שלא לזכות את המשיבה בהוצאות בסכום גבוה.

6.      דין הערעור להידחות. טענת המערער לפיה קמה עילה לפסילת בית המשפט בעיקר נוכח אמירותיו בעת הדיון מיום 14.9.2010 לא הוכחה. ראשית, התבטאויות אלו כלל לא הוכחו. בניגוד לטענת המערער, בית המשפט התייחס לתוכן השיחה בהחלטתו והוא כתב כי דבריו לא הובנו או הוצאו מהקשרם. אף אם אכן נאמרו הדברים כפי שטוען המערער, אזי אין בהם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים אובייקטיבי כלפיו בניהול המשפט, שכן, הלכה היא כי התבטאות שופט, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. רק במקרה קיצוני ביותר יפסל שופט בשל דברים שאמר בעת ניהול המשפט. זאת, כאשר יוכח כי יש בהתבטאות השופט כלפי בעל הדין כדי להעיד כי כבר גיבש עמדה נחרצת באשר לתוצאת ההליך (השווה: ע"א 3716/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 8.7.2007)); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 196 (2006)). במקרה דנן, מדובר בדברים שנאמרו בתום דיון בתיק אחר, וככל שנאמרו, לא היה בהם משום הבעת דעה לגבי ההליכים גופם שבין הצדדים ואין בהם כדי למנוע מבית המשפט להעריך את טיעוניו של המערער בהליכים לגופם. לא שוכנעתי כי יש בדברים אלו, אם וככל שנאמרו, באשר לבא-כוחה הקודם של המשיבה, משום גיבוש עמדה מוגמרת ומגובשת לגבי אמינותו ומהימנותו של המערער בתיקים הנדונים לפני בית המשפט. בית המשפט אף הבהיר בהחלטתו בהקשר זה כי לא גיבש כל דעה נגד המערער וכי יפסוק רק על פי עובדות המקרה ובהתאם לדין. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק את פסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו.

7.      אשר לעובדה שבית המשפט לא ביקש את תגובת המערער בטרם נענה לבקשת בא-כח המשיבה להשתחרר מייצוג, הרי שמבלי להידרש לתוכן ההחלטה, אין בה כדי להקים עילת פסלות, והמערער יכול היה, אם חפץ בכך, להשיג עליה בדרכים הרגילות. אף עניין ההוצאות שנפסקו בבקשת הפסלות אינו מקים עילה לפסילת השופט (ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן  (לא פורסם, 1.6.2000)).

8.      לבסוף אוסיף כי כבר נקבע בעבר שהרגישות והמתח המלווים את המשפט עשויים בנקל להוליד אצל בעל דין את התחושה כי השופט אינו מבין  אותו, אולי אף אינו אוהד אותו או אף מתנכל לו, ומכל מקום אינו צודק (ע"א 5094/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 30.12.2007)). במקרה דנן, יתכן שהנסיבות מצדיקות תחושה כאמור, ואפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש כי החלטות בית המשפט והתבטאויותיו, ככל שנאמרו או הובנו, מצביעים על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, שוכנעתי כי חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); יגאל מרזל, לעיל, בעמוד 115). לפיכך, דין הערעור להידחות וההליכים יימשכו כסדרם.

           אשר על כן, הערעור נדחה.

         ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).