בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק |
בג"ץ 8096/10 |
בפני: | כבוד השופטת מ' נאור |
כבוד השופט י' דנציגר | |
כבוד השופט נ' הנדל |
העותרת: | אסתר דרעי |
נ ג ד |
המשיבים: | 1. בית הדין הארצי לעבודה |
2. המוסד לביטוח לאומי |
עתירה למתן צו על-תנאי |
בשם העותרת: | עו"ד שרית ארז; עו"ד אמנון מ. יצחקניא |
השופטת מ' נאור:
1. עתירה למתן צו על תנאי נגד החלטת בית הדין הארצי לעבודה, שדחה את ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, בו נדחתה תביעתה נגד המוסד לביטוח לאומי (המשיב 2).
2. העותרת נפגעה בשנת 1993 בתאונת עבודה קשה. היא הוכרה כנכה בשיעור של 81%. ביום 18.9.1997 היא פנתה בכתב לסניף המשיב 2 בעפולה בבקשה לברר את זכותה לקצבה מיוחדת. ביום 29.9.1997 היא שלחה מכתב תזכורת בעניין ומכתב נוסף נשלח על ידה ביום 4.11.1997. המשיב 2 השיב לה במכתב מיום 4.11.1997 כי עניין הקצבה המיוחדת הועבר לטיפול מחלקת שיקום. ביום 8.12.1997 נשלח למערערת מכתב ממחלקת שיקום בו הוסבר כי קצבה מיוחדת מותנית בהערכת צרכים על פי טפסים מיוחדים ובאישור רופא וכי עליה ליצור קשר לשם מילוי הטפסים ובדיקת הזכאות. לטענת העותרת היא לא קיבלה מכתב זה. בהמשך זומנה העותרת פעמיים למפגשים עם נציגת המשיב 2 אך היא לא הגיעה ואז נפסק הקשר בין הצדדים. חלפו שנים והעותרת העתיקה את מקום מגוריה לתל אביב וביום 5.7.2005 הגישה בסניף המשיב 2 בתל אביב טופס תביעה מסודר לקצבה מיוחדת. לטענת העותרת הדבר נעשה ביוזמת הגורמים המטפלים בסניף בתל אביב דבר שהפתיע אותה מאחר שלטענתה כל השנים בסניף בעפולה הטעו אותה וגרמו לה להאמין כי היא אינה זכאית לקצבה מיוחדת. מכל מקום, לאחר הגשת התביעה הוכרה זכאות העותרת לקצבה מיוחדת החל מיום 5.7.2004 (שנה למפרע מיום הגשת התביעה כאמור בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995). לטענת העותרת לא חל כל שינוי במצבה מאז פנתה בשנת 1997 ולכן, היא הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לפיה תוכר זכאותה לקצבה מיוחדת מיום קרות התאונה וזאת נוכח פנייתה בשנת 1997 ונוכח נוסחו של סעיף 296 באותה תקופה שלא כלל מגבלה על תשלום למפרע.
בית הדין האזורי לעבודה
3. בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעת העותרת לאחר שנשמעה עדותה ועדות נציגי המשיב 2. בית הדין קבע כי אין לקבל את הטענה לפיה נוצר בפני העותרת מצג כי היא אינה זכאית לקצבה מיוחדת, ואם היה מצג כאמור - הייתה העותרת יכולה לפנות לבית הדין כבר אז. בהקשר זה עמד בית הדין על כך שבחלק לא מועט מהתקופה הרלבנטית הייתה העותרת מיוצגת במסגרת ענייניה האחרים מול המוסד לביטוח לאומי וכי היא ידעה לעמוד על זכויותיה. באשר להתנהלות המשיב 2 קבע בית הדין כי זה פעל כנדרש כאשר נשלח מענה לפנייתה של העותרת עוד בשנת 1997 והעותרת אף זומנה פעמיים בסמוך לאחר מכן למפגש עם פקידה מטעם המשיב 2. ואולם, העותרת לא התייצבה לאותם מפגשים ולכן יש לראותה כמי שויתרה על העניין עד 2005. בית הדין עמד גם על כך שבעדותה הודתה העותרת כי מאז 1997 ועד 2005 לא פנתה עוד בעניין הקצבה המיוחדת מאחר שהתייאשה, וכך הסתיים הקשר שלה עם סניף המשיב 2 בעפולה. לבסוף קבע בית הדין כי הפנייה משנת 1997 לא הייתה תביעה אלא בקשה לבירור האפשרות לקבלת קצבה, ולכן זכאות העותרת כלל לא נבחנה באותה עת ולא נתקבלה כל החלטה. ממילא לא ניתן לדעת האם במהלך כל השנים עד 2004 ענתה העותרת על תנאי הזכאות. בית הדין הוסיף כי הגשת בקשה כעת להכיר בזכאות מאז 1997 - נגועה בשיהוי.
בית הדין הארצי לעבודה
4. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישה העותרת ערעור בו היא שבה וטענה כי יש להכיר בזכאותה לקצבה מיוחדת עוד מעת פנייתה הראשונית למשיב 2 בשנת 1997 וכי יש לראות פנייה זו כתביעה. העותרת טענה גם כי המשיב 2 הפר את חובותיו כלפיה וכי אין מקום לשלול זכות מהותית בנימוקים טכניים. בעת הדיון בערעור הציע בית הדין הארצי לצדדים כי "לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, מוצע לצדדים להגיע להסכמה על דרך הפשרה לפיה ישלם המוסד לביטוח לאומי למערערת קצבה מיוחדת, מעבר לקצבה שאושרה בשנת 2005 למפרע משנת 2004, לתקופה נוספת של עוד 4 שנים, היינו, מ-5.7.2000". בא כוח העותרת הסכים להצעה "בלב כבד". בא כוח המשיב 2 ביקש ליתן תשובה תוך 14 יום ובהודעה שהוגשה על ידו בהמשך נמסר כי המשיב 2 אינו מקבל את ההצעה ומבקש לדחות את הערעור.
5. בפסק דין מיום 2.9.2010 דחה בית הדין הארצי את ערעור העותרת. בית הדין קבע כי התנאי של הגשת תביעה הוא הכרחי ובלעדיו לא ניתן לתבוע זכויות. אין מדובר בדרישה טכנית אלא בעניין חיוני כדי שיוצגו בצורה מסודרת בפני המשיב 2 נתוני הפונה והמשיב 2 יוכל לבדוק כנדרש את תנאי הזכאות ולהחליט בתביעה לגופה. בית הדין קבע כי אין צורך להכריע האם ניתן להגיש למשיב 2 תביעה גם שלא באמצעות הטופס המיועד לכך מן הטעם שבענייננו פניית העותרת בשנת 1997 לא הייתה כזו אלא דובר בבקשה לבירור זכויות ועל כך העותרת נענתה במכתב מיום 8.12.1997. העותרת אומנם טענה שמכתב זה לא הגיע לידיה אך גם לאחר מכן היא זומנה לפגישות עם נציגי המשיב 2 ולא התייצבה. בית הדין עמד על כך שקשה לקבל את טענת העותרת שפקידי המשיב 2 בסניף בעפולה נתנו לה להבין כי אין היא זכאית לקצבה, שהרי דברים שאומר פקיד אינם סוף פסוק. יש להגיש תביעה מסודרת ולקבל תשובה מוסמכת – וככל שבמקרה נתון דרך זו "חסומה" תמיד פתוחים בפני המבוטח שערי בית הדין. בית הדין הארצי הוסיף כי פניות העותרת בשנת 1997 נמשכו פרק זמן קצר יחסית ובשלב די מוקדם העותרת "הרימה ידיים" ולא נענתה גם לפניות ולזימוני המשיב 2, שנועדו לברר את זכויותיה. לכן, לא ניתן להקנות לעותרת מעמד של מי שהגישה תביעה שלא טופלה כראוי. על כל אלה הוסיף בית הדין כי העותרת הייתה מיוצגת על ידי עורך דין בתקופה הרלבנטית וגם אם זה טיפל בענייניה האחרים מול המשיב 2 לא הייתה כל מניעה להגשת תביעה גם בעניין הקצבה המיוחדת כבר אז.
העתירה
6. נגד פסק דינו של בית הדין הארצי הוגשה העתירה שלפנינו. העותרת טוענת כי נורמת ההתנהגות שהוחלה על המשיב 2 לעניין המאמץ שעליו לנקוט בתום לב על מנת לסייע למבוטחיו לממש את זכותם, מהווה טעות מהותית ומדובר בעניין בעל חשיבות כללית וציבורית ומאחר שגם נגרם לעותרת חוסר צדק משווע יש מקום להתערבות בית משפט זה בפסק הדין. לטענת העותרת השאלה היא מה היקף חובתו של המשיב 2 כלפי מבוטחיו הנכים והאם שעה שפונה מבוטח בבקשה לקבלת קצבה וכאשר כל הנתונים המונחים בפני המשיב 2 מלמדים על זכאותו לקצבה - רשאי המשיב 2 שלא להעניק את הקצבה תוך העדפת שיקולי פרוצדורה על מהות.
7. העותרת טוענת כי לאחר פנייתה בשנת 1997 היה על המשיב 2 לפעול בשקידה ראויה על מנת להנחותה במימוש זכויותיה אך הוא לא עשה כן. המשיב 2 טיפל בעניינה באופן לקוי והכשילה במימוש זכויותיה. העותרת הוסיפה בהקשר זה כי פקידי המשיב 2 הכשילו אותה ויצרו בפניה מצג לפיו אין היא זכאית לקצבה מיוחדת. כמו כן יש לטענתה לבחון את פניותיה בשנת 1997 על פי מהותן ולראות בהן תביעה והדבר גם תואם פסיקה קודמת של בית הדין הארצי ממנה חרג בית הדין בענייננו. העותרת מוסיפה כי נוכח פניותיה משנת 1997 ממילא לא ניתן לראותה כמי שויתרה על זכויותיה. כמו כן לטענתה כל המידע הנדרש היה כבר אז בידי המשיב 2 ונוכח החובות המוגברות החלות עליו היה עליו ליידע את העותרת על זכאותה ולוודא כי היא מבינה מה עליה לעשות כדי לממש את זכויותיה. לטענת העותרת אין די בהקשר זה במשלוח מכתב בדואר רגיל מבלי לוודא שהתקבל וגם כל זאת כבר נקבע בפסיקה קודמת של בית הדין הארצי ממנה סטה בית הדין בענייננו. לבסוף טוענת העותרת כי יש להעדיף את הצדק והמהות על פני הפרוצדורה.
הכרעה
8. איננו רואים מנוס אלא לדחות את העתירה על הסף. כידוע, בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בתי הדין לעבודה והוא מתערב בפסיקה זו רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין וכאשר הצדק מחייב את תיקונה (ראו מבין רבים: בג"ץ 80/09 שנידרמן נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 18.6.2009); בג"ץ 2055/08 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 17.3.2008); בג"ץ 2316/07 אמיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 7 (טרם פורסם, 30.10.2007); בג"ץ 4880/06 אבני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (טרם פורסם, 9.9.2007); בג"ץ 427/06 שמאי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (טרם פורסם, 11.7.2007)). שיקול מנחה בבחינה האם מדובר בטעות משפטית מהותית נגזר מאופייה של הבעיה, מחשיבותה הציבורית הכללית וממשקלה המשפטי הסגולי (בג"ץ 4614/06 אסעד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (טרם פורסם, 26.11.2006); בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443, 453 (2003)). בענייננו, העותרת מבקשת שנראה את פניותיה משנת 1997 כתביעה. היא מנסה לשוות לטענותיה אופי כללי. ואולם, הכרעת בית הדין האזורי באה לאחר שנשמעו עדויות הצדדים ובית הדין הארצי לא מצא מקום להתערב במסקנות בית הדין האזורי. מדובר בהכרעה פרטנית על בסיס נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שאין בה חשיבות ציבורית כללית שתצדיק את התערבותנו (ראו והשוו: בג"ץ 10392/06 חסון נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 14.1.2007); בג"ץ 10225/06 עיזבון בסה נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 20.12.2006)). העותרת טוענת כל על המשיב 2 חלות חובות מוגברות וכי הוא לא יצא ידי חובתו במשלוח מכתבו מיום 8.12.1997 מכתב שלטענת העותרת לא התקבל על ידה. ואולם, לאחר מכתב זה זומנה העותרת עוד פעמיים לפגישות עם נציגי המשיב 2 ובחרה שלא להגיע מאחר "שהתייאשה". ייתכן שאם העותרת הייתה הולכת לאותן פגישות לא היינו מגיעים עד הלום. מכל מקום, כפי שהעותרת עצמה מציינת חובות המשיב 2 נקבעו בצורה מפורשת בפסיקת בתי הדין לעבודה כך שלמעשה טענותיה מופנות נגד האופן בו יישם בית הדין את ההלכות על עובדות המקרה. ואולם, כפי שכבר נקבע "טענה בדבר טעות ביישום ההלכה אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה" (בג"ץ 4547/00 יגיל נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 2 (לא פורסם, 25.8.2000)) וזאת אף אם שגה בית הדין באופן בו יישם את אותן הלכות – ואיננו קובעים כי כך קרה בענייננו (ראו והשוו: בג"ץ 7637/09 אוטנזוסר נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 5 (טרם פורסם, 11.10.2009); בג"ץ 2235/06 דרגן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (טרם פורסם, 20.2.2007)).
9. העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא נתבקשה תגובה לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, ז' כסלו, תשע"א (14.11.2010).
ש ו פ ט ת | ש ו פ ט | ש ו פ ט |
