בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים |
עע"ם 4539/09 |
בפני: | כבוד השופט א' גרוניס |
כבוד השופטת ע' ארבל | |
כבוד השופט ח' מלצר |
המערער: | פלוני |
נ ג ד |
המשיב: | קצין התגמולים |
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, שניתן ביום 19.4.09 ע"י כב' השופט נ' ישעיה ב-עת"מ 1144/07 |
תאריך הישיבה: | ג' בכסלו התשע"א | (10.11.10) |
בשם המערער: | עו"ד יוסף א' אליעז |
בשם המשיב: | עו"ד רועי-אביחי שויקה |
השופט ח' מלצר:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט נ' ישעיה), שבגדרו נדחתה עתירת המערער כנגד החלטות המשיב, שסירב לאשר לו "רכב רפואי" ותשלום רטרואקטיבי של תגמולים מיוחדים.
2. למרבה הצער, לא עלה בידי בעלי הדין להציג את הטענות ואת המסמכים הרלבנטיים בצורה סדורה דיה. נעמוד איפוא על עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, עד כמה שניתן היה לחלצן מהחומר שלפנינו.
3. המערער הגיש בשנת 1996 תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), בגין נכות אורטופדית ונפשית, שממנה הוא סובל, ואשר מקורה נבע, לטענתו, משירותו הצבאי, שממנו השתחרר באותה שנה. המשיב החליט בשנת 1997 כי אמנם יש קשר בין תנאי השירות הצבאי לבין נכותו האורטופדית של המערער (העומדת כיום על 5%), אך החליט עוד כי אין קשר בין השירות הצבאי לבין הנכות הנפשית הנטענת.
המערער הגיש ערעור על ההחלטה האחרונה – לוועדת הערעורים הפועלת מכוח חוק הנכים. במהלך תקופת הדיון בערעור, שנמשך עד לשנת 2002, קיבל המערער מן המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) קצבת נכות, בסכום של כ-1,800 ש"ח לחודש בממוצע.
בתאריך 14.7.2002 הגיעו בעלי הדין, במסגרת הערעור הנ"ל, להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, שלפיה המערער יוכר כמי שנכותו הנפשית הוחמרה בשיעור של 50% תוך כדי ועקב שירותו הצבאי, כאשר המשיב ישקול אף להגדיל את שיעור ההחמרה ל-60%. בראשית שנת 2003 הודיע אגף השיקום במשרד הביטחון למערער כי הועדה הרפואית קבעה את דרגת נכותו הנפשית על 50%, שמתוכם מיוחסים 50% (ולא 60%), להחמרה במצבו של המערער עקב שירותו הצבאי, כך שדרגת הנכות הכוללת הועמדה על 29%, וזאת עד לבדיקה נוספת בתום שנת 2004.
פנייה של המערער, מחודש מרץ 2003, להגדיל את שיעור הנכות המוכר – נדחתה. בעקבות הדברים הללו, הודיע קצין התגמולים למערער, בתאריך 4.5.2003, כי משבחר למצות את זכותו לפי חוק הנכים, יהיה זכאי לקבל תגמולים עבור התקופה שמעת שחרורו מצה"ל בשנת 1996 ועד לתום שנת 2004, אך לא בגין התקופה שבמהלכה קיבל המערער קצבת נכות מן המל"ל (מחודש יוני 1997 ועד לחודש יולי 2002), וזאת מאחר ששיעורם של תגמולים אלה, שמכוח חוק הנכים, עומד על כ-1,000 ש"ח בחודש, דהיינו הם נמוכים מקצבת הנכות, שהתקבלה מהמל"ל.
4. במקביל להתרחשויות הנ"ל, פנה המבקש, בתאריך 4.5.2003, ללשכת השיקום במשרד הביטחון, שטח את קשייו המרובים, וביקש לאשר לו קבלת תגמולים מיוחדים (הניתנים על-ידי המשיב, לגישתו, במקרים המתאימים, לפנים משורת הדין). בתאריך 21.12.2003 הודיעה לשכת השיקום למערער כי אכן אושרו לו תגמולים מיוחדים (שסכומם גבוה מקצבת הנכות, אותה קיבל המערער מן המל"ל), וזאת החל מתאריך 1.5.2003 (בסמוך למועד פנייתו הנ"ל ללשכת השיקום).
5. בשנת 2006 פנה המערער לועדת הערעורים לפי חוק הנכים, והשיג על כך שהמשיב איננו מקצה לו "רכב רפואי" (שהיא הטבה הניתנת מכוח הוראותיו הפנימיות של אגף השיקום), ואיננו מוכן לשלם לו באופן רטרואקטיבי את ההפרשים שבין הגימלאות שהוא זכאי להן כנכה צה"ל (דהיינו, להבנתנו, לרבות: התגמולים המיוחדים) לבין קצבת הנכות שקיבל מן המל"ל, בשנים 2002-1997. הדיון הועבר על-ידי ועדת הערעורים – לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, ונידון שם כעתירה מינהלית.
6. בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים דחה את העתירה. הוא קבע כי ביקורתו השיפוטית מוגבלת לבחינת קיומם של פגמים מינהליים בהחלטה, או במעשה מינהלי, ופגמים כאלה – הוא לא מצא במקרה דנן. בית המשפט ראה אף בעתירתו של המערער משום ניסיון להתנער מהסכם הפשרה, שנכרת בשעתו בין המערער לבין המשיב, שכן הנכות הרפואית שנקבעה לו כפועל יוצא של אותו הסכם – איננה מקנה לו זכות ל"רכב רפואי" ולהפרשי תגמולים רטרואקטיביים, בהתאם לנהלי המשיב.
7. מכאן הערעור שבפנינו, שבגדרו טוען המערער שוב כנגד העובדה שלא מוקצה לו "רכב רפואי" על-ידי המשיב, וכנגד העובדה שלא אושר לו תשלום רטרואקטיבי של תגמולים מיוחדים בגין השנים 2002-1997, שבמהלכן קיבל, כאמור, תגמולים מן המל"ל.
המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא.
דיון והכרעה
8. חרף ההבנה למצוקתו של המערער, הרי שאין מנוס מדחיית הערעור (בכפוף להערה הבאה בסעיף 12 להלן). הטעמים לכך יפורטו מיד בסמוך.
9. ככל שהדברים נוגעים לאי-הקצאת ה"רכב הרפואי", הרי שבא-כוח המערער העלה בפנינו דרישתו בשפה רפה, והכיר, בהגינותו, בחולשת טענותיו בסוגיה זו בנסיבות העניין. על כן נסתפק בכך שנציין כי טענותיו של המשיב בעניין זה מקובלות עלינו, ככל שהן מתייחסות לפרשה שבפנינו. המדובר בהטבה, הניתנת לנכים זכאים מכוח הנהלים הפנימיים של אגף השיקום, ואיננה מוסדרת ככזו בחיקוק. בהתאם להנחיות, שאין מקום להתערבותנו בהן במסגרת זו, הרי שנוכח דרגת הנכות שנקבעה למערער (על-יסוד הסכם הפשרה שנכרת בינו לבין המשיב) – המערער איננו עומד בתנאים המזכים בקבלת "רכב רפואי" ואיננו עונה לתכליות שבצידם.
10. נפנה איפוא לסוגיית התשלום הרטרואקטיבי של התגמולים המיוחדים. עד כמה שניתן לחלץ מטיעוני הצדדים ומן המסמכים שצורפו לכתבי הטענות שהגישו, דרגת הנכות שאושרה למערער, על יסוד הסכם הפשרה, הקנתה לו זכות לקבלת תגמול בסיסי, כקבוע בסעיף 5 לחוק הנכים. התגמול הבסיסי למערער נפל מאלף ש"ח לחודש, והוא היה פחות מן התשלום החודשי שקיבל המערער בשנים 2002-1997 מן המל"ל (כ-1,800 ש"ח לחודש). משפנה המערער למצות את זכויותיו בהתאם לחוק הנכים, הרי שהמשיב החליט, בתאריך 4.5.2003, להעניק לו תגמולים, לרבות באופן רטרואקטיבי, החל מיום שחרורו (בשנת 1996) ואילך, אך לא ביחס לתקופה שבה המערער קיבל תשלומים גבוהים יותר כקצבת נכות מן המל"ל (ראו פרק שביעי לחוק הנכים). ככל הנראה מטעם זה הוסבה בעתירה דרישתו של המערער בערעורו המקורי להשלמת ההפרש של התגמולים שהוא זכאי להם מכוח חוק הנכים לבין קצבת הנכות (והפרשים כאלה אינם נוצרים, כאמור, ביחס לתגמולים הרגילים שהוא זכאי להם מכוח סעיפים 5 ו-18 לחוק הנכים, שכן התשלום הנ"ל מכוח החוק נמוך מגובה הקצבה שקיבל המערער מהמל"ל) – לכדי דרישה לתשלום רטרואקטיבי של התגמולים המיוחדים (תג"ם), שהוענקו לו בפועל החל מחודש מאי 2003, והם גבוהים יותר מקצבת הנכות, לגבי התקופה שמ-1997 ועד 2002.
11. כאן יש להבהיר, כי התגמול הבסיסי מכוח חוק הנכים, והתגמולים המיוחדים (תג"ם) – לאו חד הם. האחרונים אינם ניתנים מכוח הוראה מפורשת בחוק, כי אם, לשיטת המשיב, "לפנים משורת הדין" על-פי הוראות פנימיות של אגף השיקום ותקציבו השנתי, המאושר בגדר חוקי התקציב. בהתאם להוראות פנימיות אלה – ההטבות הללו של "לפנים משורת הדין" לא משתלמות כלל באופן רטרואקטיבי לתקופה שלפני מועד הגשת הבקשה. בענייננו, הפנייה הראשונה של המערער שהוצגה לנו לתשלום התגמולים המיוחדים היתה בראשית חודש מאי 2003 (נספח 15 לתיק המוצגים מטעם המערער), והמשיב אכן אישר למערער תשלום של התגמולים המיוחדים ממועד זה ואילך. מועד הגשת בקשה זו (שנראה שלא ניתן היה להגישה במועד מוקדם יותר, כל עוד הצדדים לא הגיעו להסכם הפשרה בתובענה להכרה במערער כנכה עקב שירותו), הוא המכריע לענייננו מבחינת המועד לתחילת ביצוע תשלומים אלו. זאת ועוד – בית משפט זה הכיר בעבר במדיניות של המשיב, שלפיה לא מוענקות הטבות אלו, באופן רטרואקטיבי, למעט במקרים חריגים, בהם הוכח כי מחדל של הרשות הוביל להתמשכות ההליכים, או שהרשות פעלה בשרירות, או בזדון (ראו והשוו: בג"ץ 546/83 יסקולקה נ' שר הביטחון (לא פורסם, 19.12.1983); בג"ץ 242/84 בודיק נ' ראש אגף שיקום, משרד הביטחון (לא פורסם, 24.4.1985); בג"ץ 5931/97 לבקוביץ נ' משרד הביטחון – אגף השיקום (לא פורסם, 6.7.1998); בג"ץ 9569/09 קלוש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, בפיסקה 16 (לא פורסם, 8.4.2009); עע"ם 7605/09 פלוני נ' משרד הביטחון, בפיסקה 6 (לא פורסם, 25.3.2010); השוו, לעניין מועד הפנייה הרלבנטית למשיב: רע"א 1357/06 גזית נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 6.10.2008)). המקרה שלפנינו איננו נמנה עם החריגים לכלל האמור.
12. נוכח כל האמור לעיל – עלינו לדחות את הערעור. חרף האמור, ובשים לב לכך שהסכם הפשרה, שהיווה בסיס לקביעת נכותו של המערער ואף לפנייה לתשלום התגמולים המיוחדים – אושר על-ידי ועדת הערעורים לפי חוק הנכים עוד בתאריך 14.7.2002, הרי שדומה כי יש מקום לכך שהמשיב יבחן, מכוח שיקול דעתו, את האפשרות לתשלום התגמולים המיוחדים למערער לפנים משורת הדין אף ביחס לתקופה שבין תאריך 14.7.2002 לבין תאריך 1.5.2003, זאת, בהתאם לסמכותו בהוראת אגף השיקום מס' 80.23, ובפרט – סעיף 14 להוראה זו.
13. לבקשת המבקש, שהמשיב לא התנגד לה, הרי שמטעמים של הגנת פרטיותו של המערער, ניתן בזאת – מכוח סעיף 70 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 – צו בדבר איסור פרסום של פרטיו המזהים של המערער, הן בהחלטה זו והן בהחלטות הערכאות דלמטה.
14. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.
ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).
ש ו פ ט | ש ו פ ט ת | ש ו פ ט |
