רמי גריס אעמיה

בבית המשפט העליון

בר"ם  10133/09

עע"ם  10171/09

בפני:	כבוד השופט א' גרוניס
	כבוד השופט א' רובינשטיין
	כבוד השופט ח' מלצר

המבקשת בבר"ם 10133/09 והמערערת בעע"ם 10171/09:

מדינת ישראל - משרד הפנים

                    

                                                    נ  ג  ד

המשיבים בבר"ם 10133/09 ובעע"ם 10171/09:	1. גריס סלים אעמיה
	2. רמזי גריס אעמיה
	3. רמי גריס אעמיה
	4. ראאד גריס אעמיה

	ערעור ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 2.12.2009 בתיק בש"א 1045/09 שניתן על ידי כבוד הנשיאה מוסיה ארד
תאריך הישיבה:	י' בחשון התשע"א (18.10.10)

<><>

בשם המבקשת בבר"ם 10133/09 והמערערת בעע"ם 10171/09:

עו"ד יוכי גנסין עו"ד ליאורה וייס-בנסקי

<><>

בשם המשיבים בבר"ם 10133/09 ובעע"ם 10171/09:

עו"ד אהרון גבע

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.      בפנינו ערעור ובקשת רשות ערעור שהם ההליכים האחרונים עד כה בסדרה ארוכה של הליכים משפטיים בהם טוענים המשיבים כי יש להכיר בהם כבעלי מעמד של תושבות קבע בישראל.

2.      ביסודם של ההליכים עומדת הטענה כי משיב 1, אביהם של משיבים 4-2, התגורר בתחומה של ירושלים שעה שנערך מפקד האוכלוסין במזרח העיר בשנת 1967. לא נפרט את שלל ההליכים שהתנהלו ונזכיר, גם זאת בקיצור נמרץ, אך את האחרונים. ביום 20.7.06 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את עתירתם של המשיבים. המשיבים הגישו ערעור לבית משפט זה (עע"מ 6909/06). בהחלטה מיום 6.4.09 נקבע, כי ראיות נוספות שביקשו המשיבים להגיש יובאו בפני הערכאה הראשונה על מנת שתחליט "האם פסק הדין עומד על כנו או שיש לשנותו". הערעור נותר תלוי בבית משפט זה. משהעניין חזר לבית משפט קמא נתבקשה עמדתה של המדינה לגבי הראיות הנוספות. במשך מספר חודשים לא הגישה המדינה את עמדתה. ביום 25.10.09 ניתן על ידי בית המשפט לעניינים מניהליים פסק דין נוסף, בלא שהובאה בפניו עמדת המדינה בשל מחדלה, בו החליט לקבל את העתירה (להלן – פסק הדין השני). משמעות פסק הדין הייתה, כמובן, שפסק הדין הקודם בוטל.

3.      המדינה הגישה בקשה לערכאה הראשונה לביטולו של פסק הדין השני. הבקשה נדחתה ביום 2.12.09. המשיבים, שזכו בעתירתם כאמור בפסק הדין השני, עתרו למחיקת ערעורם שנותר תלוי, שהרי בעקבות זכייתם בערכאה הדיונית לא היה בו עוד צורך. הערעור נמחק ביום 3.12.09. בקשה שהגישה המדינה לביטול מחיקתו של הערעור נדחתה ביום 1.4.10. עוד קודם לכן, בימים 18.12.09 ו-20.12.09, הגישה המדינה בקשת רשות וערעור נוסף לבית משפט זה. הבקשה הופנתה נגד ההחלטה מיום 2.12.09 לדחות את בקשת הביטול של פסק הדין השני ואילו הערעור הוגש נגד פסק הדין השני.

4.      לאחר שבחנו את כלל החומר הגענו לכלל מסקנה כי יש לבטל את פסק דינו השני של בית המשפט לעניינים מינהליים. אין ספק, כי התנהלותה של המדינה לקתה, במיוחד באי התייחסות לראיות הנוספות, כאשר ההליך הוחזר לבית משפט קמא. כלומר, אין להלין על כך שהערכאה דלמטה נתנה את פסק הדין השני בלא שעמדתה של המדינה הובאה בפניה. עם זאת, נוכח שלל הראיות שהובאו, כולל הראיות הנוספות, אין זה ברור שהתוצאה המתחייבת הייתה הכרה במעמדם של המשיבים. נראה לנו, כי הדרך הנכונה שיש ללכת בה היא להחזיר את העניין כולו לרשות המינהלית כדי שתקיים בחינה מחודשת של כל חומר הראיות, כולל כמובן הראיות הנוספות. על המשיבים לפנות איפוא בבקשה חדשה תוך 30 ימים למשרד הפנים לה יצרפו את כל החומר הרלוונטי. אם משרד הפנים יכיר במעמדם של המשיבים כתושבי קבע יגיע העניין ממילא לסיומו. היה ובקשתם תידחה יוכלו הם לעתור בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. לעת הזו ייוותר מעמדם של המשיבים כפי שנקבע בהחלטה בבית משפט זה מיום 25.2.10 (שניתנה על ידי השופט נ' הנדל), היינו כבעלי אשרה מסוג א/5. מעמד זה ייוותר בעינו עד 45 ימים לאחר שמשרד הפנים יקבל החלטה חדשה (אם מדובר בהחלטה לדחות הבקשה ובהנחה שהמשיבים יגישו כאמור בקשה חדשה תוך 30 ימים מהמצאתו של פסק דין זה).

5.      הערעור מתקבל איפוא, בקשת רשות הערעור נדונה כאילו הוגש ערעור ופסק הדין מבוטל, הכל בהתאם לאמור לעיל. עם זאת, החיוב בשכר טרחה שהושת בבית משפט קמא על המדינה ייוותר בעינו. לא ייעשה צו להוצאות בערכאתנו.

         ניתן היום, ב' בכסלו התשע"א (17.11.2010).

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

המשיבה מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
	ע"פ  5141/10
בפני:		כבוד השופט א' א' לוי
		כבוד השופט א' גרוניס
		כבוד השופטת ע' ארבל

המערער:	חוסין אלבחבאסה
	נ  ג  ד
המשיבה:	מדינת ישראל

                                   

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 25.5.10, בת.פ.ח. 1184/08, שניתן על ידי השופטים ר' אבידע, מ' ברנט ומ' לוי

                                   

תאריך הישיבה:	ח' בכסלו התשע"א	(15.11.10)
בשם המערער:	עו"ד לייסט אלקנה ; עו"ד אנגאם ספיה
בשם המשיבה: מתורגמן:	עו"ד מאיה חדד מר בדריה עותמי

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.      בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בחודש יוני 2008 נעתר המערער להצעתו של פעיל בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין לפעול במסגרת הארגון. בעקבות כך החל המערער לבצע שמירות כשהוא נושא נשק, ותפקידו היה (בלשון כתב האישום) "לדווח לממונים עליו על כניסה אפשרית של כוחות צה"ל לרצועת עזה ולהתעמת עם חיילי צה"ל".

עוד נטען, כי בחודש אוגוסט 2008 נעתר המערער להצעתו של אחר להשתתף בחפירתה של מנהרה מרפיח למצרים. נטען, כי למערער "היה יסוד סביר לחשד כי [המנהרה] נועדה להברחת אמצעי לחימה וסחורות ממצרים לרצועת עזה". לאחר זמן מה הפסיק המערער את השתתפותו בעבודות החפירה, והיה זה בעקבות כך שאחד מאלה שעסקו בחפירה מצא את מותו. לבסוף, נטען כי ביום 5.10.08 הסתנן המערער לישראל במטרה להיעצר על ידי כוחות הביטחון, וכך היה.

המערער הודה בעובדות האמורות בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, ניסיון לאספקת אמצעים לביצוע פשע והסתננות. בגין כל אלה הוא נדון לשלוש וחצי שנות מאסר ושמונה חודשים מאסר על-תנאי.

2.      המערער משיג בפנינו על הרשעתו באישום השני, הואיל ולהשקפתו לא היה בעובדות בהן הודה כדי להוכיח כי התקיים בו היסוד הנפשי לעבירה לפי סעיף 498 לחוק העונשין. נטען, כי כל שיוחס לו היה כי היה "יסוד סביר לחשד" כי המנהרה תשמש להברחת נשק, ובהגדרה זו יש לבסס, לכל היותר, יסוד נפשי של רשלנות, ובכך אין די להרשעה בעבירה של "ניסיון לאספקת אמצעים לביצוע פשע".

3.      טיעון זה אין בידינו לקבל. אכן, הדרך בה ניסחה המשיבה את סעיף א(3) לעובדותיו של האישום השני אינה בהירה דיה. אולם, היא עשויה להשתלב גם בידיעה של המערער לכך שהוא מסייע לאחרים בדרך של מתן אמצעים לביצוע פשע. אפשרות זו הופכת לממשית הואיל והמערער, שיוצג בידי סנגור, לא העלה הסתייגויות קודם להרשעתו בסעיף זה, ככל הנראה מתוך ידיעה שגם היסוד הנפשי שבעבירה מתקיים בו. כך או כך, שאלה זו חייבה ברור עובדתי אותו ניתן היה לקיים בפני הערכאה הדיונית בלבד, ומשהמערער בחר שלא לעשות זאת, הנחתנו היא כי בטענה מאוחרת זו שעלתה רק בשלב הערעור, אין ממש. לעניין זה נוסיף, כי במהלך שמיעת הערעור הודענו לבא-כוח המערער כי נהיה מוכנים לשקול את החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לאפשר לשולחו לנהל משפט כהלכתו, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת.

4.      גם בעונש לא מצאנו עילה להתערב. המערער פעל בשליחותו של ארגון טרור שמטרתו אינה "הגנה פסיבית" על רצועת עזה (כהגדרת בא-כוח המערער), אלא התקפית מובהקת – לפגוע בחיילים ואזרחים ישראליים. ככזה, באותו ארגון וכל הפועל מכוחו גלומה סכנה מוחשית למדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה, ומכאן הצורך לנקוט במדיניות ענישה מחמירה כדי להרתיע את הרבים.

נוכח האמור, החלטנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.

         ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

חוסין אלבחבאסה נגד מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
	ע"פ  5141/10
בפני:		כבוד השופט א' א' לוי
		כבוד השופט א' גרוניס
		כבוד השופטת ע' ארבל

המערער:	חוסין אלבחבאסה
	נ  ג  ד
המשיבה:	מדינת ישראל

                                   

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 25.5.10, בת.פ.ח. 1184/08, שניתן על ידי השופטים ר' אבידע, מ' ברנט ומ' לוי

                                   

תאריך הישיבה:	ח' בכסלו התשע"א	(15.11.10)
בשם המערער:	עו"ד לייסט אלקנה ; עו"ד אנגאם ספיה
בשם המשיבה: מתורגמן:	עו"ד מאיה חדד מר בדריה עותמי

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.      בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בחודש יוני 2008 נעתר המערער להצעתו של פעיל בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין לפעול במסגרת הארגון. בעקבות כך החל המערער לבצע שמירות כשהוא נושא נשק, ותפקידו היה (בלשון כתב האישום) "לדווח לממונים עליו על כניסה אפשרית של כוחות צה"ל לרצועת עזה ולהתעמת עם חיילי צה"ל".

         עוד נטען, כי בחודש אוגוסט 2008 נעתר המערער להצעתו של אחר להשתתף בחפירתה של מנהרה מרפיח למצרים. נטען, כי למערער "היה יסוד סביר לחשד כי [המנהרה] נועדה להברחת אמצעי לחימה וסחורות ממצרים לרצועת עזה". לאחר זמן מה הפסיק המערער את השתתפותו בעבודות החפירה, והיה זה בעקבות כך שאחד מאלה שעסקו בחפירה מצא את מותו. לבסוף, נטען כי ביום 5.10.08 הסתנן המערער לישראל במטרה להיעצר על ידי כוחות הביטחון, וכך היה.

         המערער הודה בעובדות האמורות בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, ניסיון לאספקת אמצעים לביצוע פשע והסתננות. בגין כל אלה הוא נדון לשלוש וחצי שנות מאסר ושמונה חודשים מאסר על-תנאי.

2.      המערער משיג בפנינו על הרשעתו באישום השני, הואיל ולהשקפתו לא היה בעובדות בהן הודה כדי להוכיח כי התקיים בו היסוד הנפשי לעבירה לפי סעיף 498 לחוק העונשין. נטען, כי כל שיוחס לו היה כי היה "יסוד סביר לחשד" כי המנהרה תשמש להברחת נשק, ובהגדרה זו יש לבסס, לכל היותר, יסוד נפשי של רשלנות, ובכך אין די להרשעה בעבירה של "ניסיון לאספקת אמצעים לביצוע פשע".

3.      טיעון זה אין בידינו לקבל. אכן, הדרך בה ניסחה המשיבה את סעיף א(3) לעובדותיו של האישום השני אינה בהירה דיה. אולם, היא עשויה להשתלב גם בידיעה של המערער לכך שהוא מסייע לאחרים בדרך של מתן אמצעים לביצוע פשע. אפשרות זו הופכת לממשית הואיל והמערער, שיוצג בידי סנגור, לא העלה הסתייגויות קודם להרשעתו בסעיף זה, ככל הנראה מתוך ידיעה שגם היסוד הנפשי שבעבירה מתקיים בו. כך או כך, שאלה זו חייבה ברור עובדתי אותו ניתן היה לקיים בפני הערכאה הדיונית בלבד, ומשהמערער בחר שלא לעשות זאת, הנחתנו היא כי בטענה מאוחרת זו שעלתה רק בשלב הערעור, אין ממש. לעניין זה נוסיף, כי במהלך שמיעת הערעור הודענו לבא-כוח המערער כי נהיה מוכנים לשקול את החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לאפשר לשולחו לנהל משפט כהלכתו, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת.

4.      גם בעונש לא מצאנו עילה להתערב. המערער פעל בשליחותו של ארגון טרור שמטרתו אינה "הגנה פסיבית" על רצועת עזה (כהגדרת בא-כוח המערער), אלא התקפית מובהקת – לפגוע בחיילים ואזרחים ישראליים. ככזה, באותו ארגון וכל הפועל מכוחו גלומה סכנה מוחשית למדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה, ומכאן הצורך לנקוט במדיניות ענישה מחמירה כדי להרתיע את הרבים.

         נוכח האמור, החלטנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.

         ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת