המשיבה מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
	ע"פ  5141/10
בפני:		כבוד השופט א' א' לוי
		כבוד השופט א' גרוניס
		כבוד השופטת ע' ארבל

המערער:	חוסין אלבחבאסה
	נ  ג  ד
המשיבה:	מדינת ישראל

                                   

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 25.5.10, בת.פ.ח. 1184/08, שניתן על ידי השופטים ר' אבידע, מ' ברנט ומ' לוי

                                   

תאריך הישיבה:	ח' בכסלו התשע"א	(15.11.10)
בשם המערער:	עו"ד לייסט אלקנה ; עו"ד אנגאם ספיה
בשם המשיבה: מתורגמן:	עו"ד מאיה חדד מר בדריה עותמי

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.      בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בחודש יוני 2008 נעתר המערער להצעתו של פעיל בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין לפעול במסגרת הארגון. בעקבות כך החל המערער לבצע שמירות כשהוא נושא נשק, ותפקידו היה (בלשון כתב האישום) "לדווח לממונים עליו על כניסה אפשרית של כוחות צה"ל לרצועת עזה ולהתעמת עם חיילי צה"ל".

עוד נטען, כי בחודש אוגוסט 2008 נעתר המערער להצעתו של אחר להשתתף בחפירתה של מנהרה מרפיח למצרים. נטען, כי למערער "היה יסוד סביר לחשד כי [המנהרה] נועדה להברחת אמצעי לחימה וסחורות ממצרים לרצועת עזה". לאחר זמן מה הפסיק המערער את השתתפותו בעבודות החפירה, והיה זה בעקבות כך שאחד מאלה שעסקו בחפירה מצא את מותו. לבסוף, נטען כי ביום 5.10.08 הסתנן המערער לישראל במטרה להיעצר על ידי כוחות הביטחון, וכך היה.

המערער הודה בעובדות האמורות בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, ניסיון לאספקת אמצעים לביצוע פשע והסתננות. בגין כל אלה הוא נדון לשלוש וחצי שנות מאסר ושמונה חודשים מאסר על-תנאי.

2.      המערער משיג בפנינו על הרשעתו באישום השני, הואיל ולהשקפתו לא היה בעובדות בהן הודה כדי להוכיח כי התקיים בו היסוד הנפשי לעבירה לפי סעיף 498 לחוק העונשין. נטען, כי כל שיוחס לו היה כי היה "יסוד סביר לחשד" כי המנהרה תשמש להברחת נשק, ובהגדרה זו יש לבסס, לכל היותר, יסוד נפשי של רשלנות, ובכך אין די להרשעה בעבירה של "ניסיון לאספקת אמצעים לביצוע פשע".

3.      טיעון זה אין בידינו לקבל. אכן, הדרך בה ניסחה המשיבה את סעיף א(3) לעובדותיו של האישום השני אינה בהירה דיה. אולם, היא עשויה להשתלב גם בידיעה של המערער לכך שהוא מסייע לאחרים בדרך של מתן אמצעים לביצוע פשע. אפשרות זו הופכת לממשית הואיל והמערער, שיוצג בידי סנגור, לא העלה הסתייגויות קודם להרשעתו בסעיף זה, ככל הנראה מתוך ידיעה שגם היסוד הנפשי שבעבירה מתקיים בו. כך או כך, שאלה זו חייבה ברור עובדתי אותו ניתן היה לקיים בפני הערכאה הדיונית בלבד, ומשהמערער בחר שלא לעשות זאת, הנחתנו היא כי בטענה מאוחרת זו שעלתה רק בשלב הערעור, אין ממש. לעניין זה נוסיף, כי במהלך שמיעת הערעור הודענו לבא-כוח המערער כי נהיה מוכנים לשקול את החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לאפשר לשולחו לנהל משפט כהלכתו, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת.

4.      גם בעונש לא מצאנו עילה להתערב. המערער פעל בשליחותו של ארגון טרור שמטרתו אינה "הגנה פסיבית" על רצועת עזה (כהגדרת בא-כוח המערער), אלא התקפית מובהקת – לפגוע בחיילים ואזרחים ישראליים. ככזה, באותו ארגון וכל הפועל מכוחו גלומה סכנה מוחשית למדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה, ומכאן הצורך לנקוט במדיניות ענישה מחמירה כדי להרתיע את הרבים.

נוכח האמור, החלטנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.

         ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

מאהר ג'מיל עלי ח'מאיסה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  8072/10

בפני:	כבוד השופט א' א' לוי
	כבוד השופט א' גרוניס
	כבוד השופטת ע' ארבל

העותר:

מאהר ג'מיל עלי ח'מאיסה

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:	1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש
	2. שופט בית המשפט הצבאי לערעורים

                                   

עתירה למתן צו על-תנאי

                                   

תאריך הישיבה:

ח' בכסלו התשע"א

(15.11.10)

בשם העותר:

עו"ד חאג' מופיד

בשם המשיבים:

עו"ד סגל-אלעד אבינעם

פסק-דין

העותר מבקש כי נורה על שחרור ממעצר מנהלי בו הוא נתון מאז חודש ינואר 2009, ולכך אין בידינו להיעתר. מחומר מודיעיני חסוי שהוצג בפנינו, בהסכמתו של בא-כוח העותר, עולה כי מדובר במי ששחרורו עלול להוות סכנה לביטחון האזור, ולפיכך איננו סבורים כי בהחלטת המשיבים נפל פגם המצדיק את התערבותנו.

העתירה נדחית.

ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

בנק דיסקונט לישראל בע''מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  5527/10

בפני:

כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערערות:	1. יעל שובה
	2. ירדינון פרויקטים [2003] בע''מ

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיב:

בנק דיסקונט לישראל בע''מ

                                   

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט צ' כספי) מיום 6.7.2010 בתא"ק 159159/09, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המערערות

                                   

בשם המערערות:             גב' יעל שובה

פסק-דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט צ' כספי), מיום 6.7.2010 בתא"ק 159159/09, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינן של המערערות.

1.      כנגד המערערות הוגשה תביעה כספית בסדר דין מקוצר על ידי המשיב. המערערות הגישו בקשת רשות להתגונן והיא נקבעה לדיון בפני השופט צ' כספי. המערערות הגישו בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינן כנתבעות בתביעה. את בקשתן ביססו המערערות על אירוע המתייחס לתביעה אחרת שנדונה לפני אותו מותב (תא"ק 43500/08, להלן: "התביעה הקודמת"). מדובר בתביעה כספית שהוגשה על ידי בנק אחר נגד חברה ונגד שני בניה של המערערת 1. הבנק קיבל ביום 22.3.2010 פסק דין לטובתו לאחר שהנתבעים לא הופיעו לדיון בבקשת הרשות להתגונן שהגישו. הנתבעים שם הגישו בקשה לבטל את פסק הדין בה תיארו את הסיבות לכך שנציג החברה והנתבע 3, שאף צירף תצהיר לבקשת הרשות להתגונן, לא נכנסו לדיון אליו הוזמנו. בין היתר טענו כי נציג החברה (הוא בעלה של המערערת 1), נמנע מלהיכנס לאולם בשל מצבו הרפואי והחשש כי יפריע לדיון בשל שיעול וקוצר נשימה. כן טענו כי חיכו מחוץ לאולם עד שנודע להם, לתדהמתם, שהדיון הסתיים וניתן פסק דין. בית המשפט דחה ביום 26.4.2010 את הבקשה לבטל את פסק הדין וכתב בהחלטתו בקשר לסיבות לאי ההתייצבות לדיון כי "הסיפור נקרא יפה אך יש בו יותר חורים מאשר ברשת דייגים". בית המשפט אף תמה מדוע הנתבע 3 שאף הצהיר מטעם הנתבעים נמנע מלהיכנס לאולם ולברר מה קורה בעניינו. מכל מקום, בית המשפט לא שוכנע כי שיש מקום לבטל את פסק הדין והבקשה נדחתה.

2.      המערערות טענו בבקשת הפסלות שהגישו בתביעה הנוכחית כי תוצאת ההחלטה בתביעה הקודמת היא שבית המשפט מנע מהן את יומן בבית המשפט ואת האפשרות להתגונן מפניה. כן טענו כי בית המשפט התבטא בהחלטה בצורה חריפה והביע חוסר אמון כלפי הנתבעים ונציגם, שהם כולם בני משפחתה של המערערת 1. אופן התבטאות זו העלתה, לדעתן, חשש ממשי שחוסר האמון ילווה את בית המשפט גם בתביעה הנוכחית שלפניו.

3.      בית המשפט דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי התבטאותו בהחלטה בתביעה הקודמת לא היתה כלפי "משפחת שובה", שעמה אין לו כל היכרות, ובוודאי שלא כוונה כלפי המערערת 1, שלא היתה צד בתביעה הקודמת ואף לא המערערת 2. בית המשפט הוסיף כי ברור שעליו לתת את הדעת ולהביע עמדה באשר לתיאור בלתי הגיוני בעליל של מצב הדברים שנמסר על ידי צד מסוים. התייחסות זו היתה חלק מהנמקת ההחלטה הדוחה את הבקשה לבטל את פסק הדין. בית המשפט הוסיף כי הגדרת "סיפור המעשה" היא הגדרה ממעיטה, וגם כי היחס להתקפי השיעול של נציג החברה לא היה מזלזל, אלא מדובר בתמיהה מדוע בן המשפחה האחר, הנתבע 3, שלא סבל מהתקף שיעול, לא נכנס לאולם בית המשפט במועד שנקבע. מכל מקום קבע בית המשפט כי אין לו דעה קדומה כלפי המשפחה כולה "ואם תדבוק משפחת שובה באמת במקרה הנדון כאן, מן הסתם תזכה ליחס הראוי לדוברי אמת". כדי להפיס את דעתן, נמנע  בית המשפט מלהשית על המערערות הוצאות לטובת אוצר המדינה, למרות בקשת הסרק שהגישו.

4.      מכאן הערעור שלפניי. המערערות טוענות כי בית המשפט התעלם מכך שהמצהיר בתביעה הקודמת, אשר זכה לבוז מצד בית המשפט, הוא גם המצהיר בתביעה הנוכחית. לטענתן, השלכות פסק הדין בתביעה הקודמת אינן מבוטלות, כאשר פסק הדין ניתן מבלי שבית-המשפט איפשר לנתבעים שם לנהל את הגנתם שעה שיכול היה להסתפק בחיובם בהוצאות. מתן פסק הדין ודחיית הבקשה לבטלו, תוך התבטאויות קשות, חריפות וציניות כלפי הנתבעים שם ונציגם, מביא למסקנה כי המצהיר שיבוא להעיד בתביעה הנוכחית, לא יתקבל באמון וכי בית המשפט יימנע מלהתייחס אליו כדובר אמת. ההתבטאות בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות מגבירה, לדעתן, חשש זה. לטענתן, יש חשש כי הקביעות שניתנו במסגרת התביעה הקודמת ישפיעו על הקביעות בתביעה הנוכחית ולכן הן מבקשות לפסול את השופט מלדון בעניינן.

5.      דין הערעור להידחות. לא פעם יושב שופט בדין בין אותם הצדדים יותר מפעם אחת, ובית משפט זה שב וקבע כי אין די בכך שבית משפט דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא לפניו בשנית עקב ביטול החלטתו על ידי ערכאת הערעור או בנסיבות אחרות (ראה למשל ע"א 1542/10 נפתלי שטיין נ' עיריית רמת השרון (לא פורסם, 6.4.2010)). כן נפסק בעבר כי פסיקה קודמת באותו עניין אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט ויש להראות כי מאותה פסיקה קודמת, או מנסיבות אחרות, עולה חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור" (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 265 (2006); ע"א 5056/09 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 26.7.2009)). לפיכך, גם בעצם הדיון באותה הסוגיה או בנגזרותיה אין כדי לפסול את השופט מלישב בדין (ע"א 10959/08 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 22.3.2009)). הדברים יפים מקל וחומר בערעור דנן, שכן אין מדובר, למעשה, באותו עניין: אכן, שתי התביעות, הקודמת והנוכחית, הן תביעות כספיות שהוגשו בסדר דין מקוצר, בשתיהן הוגשה בקשת רשות להתגונן והמצהיר מטעם הנתבעים הוא אותו אדם, ואולם מדובר בתביעה אחרת, בין צדדים שונים ובנסיבות אחרות ואין כל קשר בין תוצאת פסק הדין בתביעה הקודמת לבין התביעה הנוכחית, שטרם ניתנה בה כל החלטה עניינית (השוו: ע"א 3884/10 שמעון מורגן נ' דוד כהן (לא פורסם, 6.6.2010)).

6.      העובדה שבית המשפט הביע דעתו על התנהלות הנתבע 3, הוא המצהיר בתביעה הנוכחית ועל התנהלות נציג החברה שם בהליך הקודם - שניהם קרובי משפחה של המערערת 1 - אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך הנוכחי, אשר יידון לגופו (השווה: ע"א 4911/08 ד"ר צבי תוהמי נ' עופר גרוץ (לא פורסם, 12.10.2008)). בית המשפט נתן הסבר להתבטאות האמורה לעיל בהחלטתו הדוחה את הבקשה לבטל את פסק הדין בתביעה הקודמת. אפשר כי היה מקום לניסוח הדברים מחדש ולמתן את סגנונם של הדברים, ואולם לא מצאתי כי יש בדברים אלה ובדברים שכתב בהחלטתו הדוחה את בקשת הפסלות כדי להקים עילת פסלות. בנסיבות אלה, פרט לחששן הסובייקטיבי של המערערות מתוצאת פסק הדין בתביעה הנוכחית, נוכח התבטאויות קודמות של בית המשפט הנוגעות להתנהגות קרובי משפחת המערערת 1, לא הוכח כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט, ואני סבורה כי יש לקבל את דברי בית המשפט לפיהם אין לו דעה קדומה כלפי המערערת 1 ומשפחתה וכי ישמע את התביעה בנפש חפצה, לרבות עדות המצהיר.

         על יסוד האמור לעיל דין הערעור להידחות.

         ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).

ה נ ש י א ה