השופט א' מצא:
כרוב חבריי הנכבדים, אני מסכים לדחיית הערעור, כמוצע בפסק-דינו של חברי השופט טירקל. במחלוקת שנפלה בין חברי הנשיא לבין חברי השופט חשין, בדבר איפיונו של יסוד תום הלב, כמצב נפשי סובייקטיווי או כנורמה אובייקטיווית, דעתי כדעת הנשיא. כן מקובלת עליי עמדת הנשיא, שאת סמכותו של בית המשפט, להעניק סעד שבשיקול-דעת, יש, ככלל, לגזור מזכותו המוכחת של מבקש הסעד, בעוד שסמכותו הטבועה של בית המשפט מהווה אך מקור "שיורי" לכוחו להעניק סעד כזה.
ברם, בשאלת היקף שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, שלא להיעתר לבקשת סעד שמטרתו להגן על זכות במקרקעין, דעתי כדעת השופטים טירקל וחשין. אף אני גורס, שככלל זכאי בעל הזכות הנפגעת להחזרת זכותו לקדמתה. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, למנוע ממנו סעד זה, נועד למקרים חריגים בלבד; כגון שלבעל הזכות לא נגרמה אלא פגיעה של מה בכך, בעוד שתיקון בעין של המעוות כרוך בהטלת נטל כבד ובלתי-סביר על הפוגע. והיוצא מכלל אלה הוא רק המקרה המיוחד המוסדר בסעיף 23 לחוק המקרקעין.
לא זו אף זו: גם לוא סברתי, ששיקול הדעת הנתון לבית המשפט לעניין הסעד הראוי בתביעה קניינית אינו יותר מצומצם משיקול הדעת הנתון לו בתביעה שעילתה נזיקית או חוזית, כסבור הייתי, שבכל הנוגע לפגיעת בעל דירה בבית משותף בזכויותיהם הקנייניות של בעלי הדירות השכנות, מוטל על בית המשפט להנהיג (כנושא של מדיניות שיפוטית) אמת-מידה דווקנית. בעלות על דירה בבית משותף היא מסוג זכויות הקניין המקובלות והנפוצות בישראל. זכותו של כל אחד מבעלי הדירות כרוכה בקיום יחסי שכנות, ובקיום יחסי שיתוף בחלקת הרכוש המשותף, עם בעלי הדירות האחרות, שמבחינתו (כך ברוב המקרים) הם אנשים זרים, שהשותפות עימהם לא היתה נתונה לבחירתו וההיפרדות מהם אינה עניין קל ופשוט. הציפייה שבעלי הדירות ינהגו זה בזה בתום לב ובהגינות אינה מהווה ערובה מספקת לכך שזכויות הקניין של כל איש בדירתו ובחלקת הרכוש המשותף לא תיפגענה. והבטחת זכויותיהם של בעלי הדירות, מפני פגיעה וניצול לרעה מצד שכניהם, מותנית בהכרה בקיום זכות-שבדין לקבלת סעד שיפוטי אפקטיווי לכל מי שזכויותיו נפגעו.
הכרעתנו בערעור זה אינה תלויה, אל נכון, בהעמדת הדין על מכונו בסוגיה האמורה. שכן, גם לשיטת הנשיא ברק - שכמו השופט אנגלרד תולה את ההכרעה ב"שקילה אובייקטיבית של האינטרסים ההדדיים לאור כל נסיבות המקרה" - שקילת נסיבות פרשתנו מובילה למסקנה החד-משמעית שדין הערעור להידחות. הנשיא מציין, כי "חובת ההגינות אינה דורשת מתן הכרה חוקית להשתלטותם של המערערים על הרכוש המשותף" וכי "הכרה כזו תפגע ברקמת היחסים בין בעלי הדירות בבית המשותף נשוא הערעור ובמשטר הבתים המשותפים בישראל". אלא שהמקרה שלפנינו, על נסיבותיו הקשות במיוחד, הוא מקרה קל להכרעה על בסיס שקילת האינטרסים ההדדיים; שהלוא המערערים, שמידת ההגינות היתה מהם והלאה, השתלטו ביד חזקה על חלק ניכר מחלקת הרכוש המשותף. אך, כשלעצמי, רואה אני חשיבות בייסוד הכרעתנו, לא על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הספציפי, אלא על ההכרה בזכותם היסודית של המשיבים להשבת זכויותיהם הקנייניות הנפגעות על כנן. אשוב ואשתמש במילותיו של חברי הנשיא: לא מניעת פגיעה "ברקמת היחסים בין בעלי הדירות בבית המשותף נשוא הערעור" היא העיקר בעיניי, אלא מניעת פגיעה "במשטר הבתים המשותפים בישראל".
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. אני מסכים להשקפת הנשיא שסעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- הוא רק מקרה מיוחד של החלת דוקטרינת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- ולפיכך אין טעם להידרש כיום לפרשנותו המדוייקת. אני גם מסכים להשקפת חבריי הנכבדים שלבית המשפט מסור שיקול דעת אם להעניק סעד לאכיפתה של זכות קניינית ואני מסכים עם שופטי הרוב שבמקרה שלפנינו יש לדחות את הערעור.
2. אשר לגיבושה של הלכה כללית בנושא שלפנינו מבקש אני להוסיף על שכתבו חבריי את הדברים הבאים: שיקול דעתו של בית המשפט - מכוח עקרון תום הלב אינו יכול - לדעתי להיות מודרך על יסוד "שקילה אובייקטיבית של האינטרסים ההדדיים לאור כל נסיבות המקרה", במובן זה שראוי לשלב בה גם יסודות של יעילות כלכלית, שלדידי משקלם מועט. מאידך גיסא - כך נראה לי - מותר לשקול בגדר הסוגיה שלפנינו בין שאר הנסיבות, לפי קנה מידה אובייקטיבי גם את ההתנהגות המוסרית של הנוגעים בדבר, והמקרה שלפנינו יוכיח: ענין לנו בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף שבו המערערים השתלטו ביד רמה על חלק ניכר ביותר של הרכוש המשותף. הימנעות ממתן צו לתיקון המעוות במקרה כזה יהיה בה משום מתן פרס למעוול והנצחת נורמות - הפסולות מבחינה מוסרית - של כל דאלים גבר.
השיקולים שמנה חברי הנכבד השופט טירקל להפעלת עקרון תום הלב בגדרי הקנין מקובלים אף עלי ואני מסכים שכרגיל שיקול הדעת למנוע סעד מן הנפגע במקרים אלה מוגבל למקרים חריגים. כתבתי "כרגיל" משום שלדעתי אין זה רצוי לרשום מראש קטלוג סגור של מקרים כאלה.
לפיכך גם אני הייתי דוחה את הערעור כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל.
המשנה לנשיא
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אף אני גורסת - כשיטתו של הנשיא - כי עלינו לפלס דרכנו בין גישתו של חברי השופט אנגלרד הרואה את שיקול דעתו של בית המשפט רחב כרחבו של אולם, לבין גישתו של חברי השופט טירקל הפותח סדק צר להפעלת שיקול דעת זה. כלשעצמי, אינני רואה את זכות הקנין במקרקעין שונה שוני מהותי איכותי מזכות קנין בכלל. זו גם זו מצאו להן משכן כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. אמנם, סממניו של הקנין במקרקעין מיוחדים הם וזכויות במקרקעין מצאו הסדר בחוק המקרקעין, אולם גם זכויות קנין אחרות כמו זכויות אחרות באופן כללי, מצאו הסדרן בחוקים שונים. אין בעיני טעם רעיוני קונספטואלי לכבול את ידי בית המשפט בהפעלת שיקול דעתו לענין הסעדים שהוא מוסמך להעניק בעניינים שבתשתיתם זכויות קנין, וזכויות במקרקעין בכלל זה. לפיכך, סבורה גם אני, כי ראוי להפעיל את עקרון תום הלב על השימוש בזכות קנין במקרקעין כפי שהוא מופעל בהקשר לזכויות קניניות אחרות (ולא רק קניניות). כפי שעקרון זה ראוי להיות מופעל בכל מקרה הולם ובכל תחום משפטי, כך גם עקרונות נוספים, כמו שימוש בערך הצדק, הנעשה במקרים של סעד האכיפה בחוזים, או השבת התעשרות שלא כדין אם אין זה צודק להורות על השבה, או שקילת מאזן הנוחות והנזקים וכיוצא באלה שיקולים.
במקרה דנן, נראה לי, כי אין מנוס אלא להורות על הריסת המבנה שנבנה על הרכוש המשותף, בין העמודים. עם זאת, אינני סבורה כי יש להורות על הריסת המקלט והמחסנים של בעלי הדירות בבניין, שנבנו על ידי המערערים במקום אלה שנהרסו על ידם. יש לבדוק אם אלה ממלאים את ייעודם ומחליפים, במקום הולם את מה שהיה קיים קודם לכן. שאם כך הדבר, לא הייתי מורה על הריסתם, שכן, הדרישה להריסתם במצב דברים כזה, מהווה חוסר תום לב בשימוש בזכות מצד המשיבים. נושא זה לא נתברר כל צרכו והייתי מורה על החזרת התיק לבית המשפט השלום על מנת שיכריע בשאלה זו על סמך החומר שלפניו. אין בכך כדי לעכב את הריסת הבנייה שהרחיבה את דירת המערערים ברכוש המשותף בקומת העמודים.
ש ו פ ט ת
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל.
ניתן היום, י"ד בטבת תש"ס (23.12.99).
ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה